הספרייה הלאומית

הוא גדל בארמון הקיסר אדריאנוס אבל השאיר הכל מאחור, גרם למשמר הקיסרי להתגייר, העלה באוב את רוחותיהם של שונאי ישראל הגדולים ביותר בתקופתו, התגיייר בעצמו וכתב את אחד התרגומים החשובים ביותר לתנ"ך. או כך לפחות הגדות חז"ל מתארות את דמותו של אונקלוס הגר.

יש המייחסים את מוצאו של אונקלוס למשפחת הקיסר אדריאנוס או לחלופין בן אחותו של טיטוס, אבל תמימות הדעים היא שהוא נולד וגדל באריסטוקרטיה הרומאית הגבוהה ביותר, וזכה להשכלה רחבה ולכל הטוב שהאימפריה הרומית יכולה להציע לאזרחיה. דווקא לכן העובדה שהאריסטוקרט הצעיר בחר להתגייר הייתה כמעט יריקה בפניו של הקיסר.

חז"ל מספרים שאונקלוס ברח מפני זעמו של דודו הקיסר אל ארץ ישראל והעדיף ללמוד תורה כיהודי חסר כל מאשר להיות נסיך רומאי עשיר. הקיסר שלח בעקבותיו פלוגת חיילים, אך כאשר הם הגיעו כדי להשיבו לרומא הוא מציג את היחס המיוחד בין עם ישראל לאלוהים, שלמרות שכדרך הטבע החיילים שומרים על המלך - הרי שהמזוזה היא דרכו של מלך מלכי המלכים לשמור מבחוץ על אנשיו היושבים בתוך בתיהם. לפי הסיפור, הפלוגה הרומאית מתגיירת בעקבות דבריו, וכך גם הפלוגה הבאה, וזו לאחריה. עד שהקיסר מתייאש ומפסיק לרדוף אחרי אחיינו הסורר.

סיפור אחר במסכת גיטין מתאר שכאשר התלבט אונקלוס האם להתגייר הוא העלה באוב את טיטוס, בלעם, ואת "פושעי ישראל" (או בחלק מהגרסאות, את ישו הנוצרי). הוא שואל אותם מה עמדתם על עם ישראל דווקא משום שהם נאבקו בו, והאם כדאי לו להתגייר?

הבחירה בשלושת הדמויות הללו אינה מקרית. טיטוס הוא דימוי או סמל לכוח הפיזי הגשמי בעולם הזה, בלעם לעומת זאת מבטא כוח רוחני אך חיצוני, או אם נרצה הפוטנציאל ההרסני של הרוחניות. וישו (או פושעי ישראל) מבטא דבר מה אחר - דמויות שאומנם נתפסות כשליליות אבל הן עדיין "משלנו" ולכן יש לעמדתן חוכמה או הבנה שאין לשניים הראשונים. אגב, מעניין לראות שהיחס של חז"ל בסיפור הזה כלפי ישו (שככל הנראה אינו ישו ההיסטורי) הוא כמעט יחס משפחתי כלפי קרוב משפחה שזכה לגדולה מפוקפקת, בסגנון "הבן של מרים השכנה והשטויות שלו".

שלושתם מסכימים על כך שלישראל מעמד חשוב בעולם האמת, אולם משיאים לאונקלוס עצות שונות בנוגע למסע הרוחני שלו. טיטוס מסכים שבעולם הבא ישראל חשובים, אך משום שהמצוות רבות וקשות הוא ממליץ לאונקלוס לרדוף את עם ישראל כדי לעלות לגדולה בעולם הזה. בלעם גם הוא מכיר בחשיבותם של ישראל אך ממליץ לאונקלוס לשמור מרחק. לעומתם ישו הנוצרי (או פושעי ישראל) אומר לו שכדאי לו לדרוש את טובתם של ישראל ולא לגעת בהם לרעה. בנוסף הסיפור מתובל בתיאורי הייסורים של שלושתם בעולם הבא.

שני הסיפורים הללו מציירים דמות של אדם משכיל ובעל יכולות רטוריות מרשימות, שלא לדבר על המימד הפולמוסי שבדמותו של הנסיך הרומאי שמצא את האמת דווקא אצל האומה שמשפחתו החריבה את המקדש שלה.

כל אלו סיפורים שמידת אמיתותם שנויה במחלוקת, אבל הייחוס החשוב ביותר בדמותו של אונקלוס הוא דווקא התרגום של התנ"ך לארמית. תרגום אונקלוס מתאפיין בכך שהוא נשאר צמוד יחסית לטקסט העברי אבל בכל מקום בו ישנו חשש להאנשה של האל (כמו הביטויים 'יד אלוהים' או 'חרון אף ה'") הוא משתמש בחלופות כדי למנוע חוסר הבנה תיאולוגי. התרגום המיוחס לאונקלוס היה חשוב במיוחד במאות הראשונות לאחר הספירה משום שהיהודים שיצאו לגלות התקשו יותר ויותר לקרוא ולהבין את העברית, ומשום שארמית הייתה הלינגואה פרנקה (האנגלית של אותו הזמן) התרגום הפך עד מהרה לשער חשוב בהכרותם של יהודים את המורשת שלהם.

אז בין אם אונקלוס בן קלונימוס אכן התייעץ עם בלעם לפני ששריין לעצמו תור למוהל או לא, תרגום אונקלוס זכה למעמד שאין לו אח ורע במסורת היהודית. עד כדי כך שגם היום יש הנוהגים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום", כלומר לקרוא את פרשת השבוע שלוש פעמים, פעמיים בעברית ועוד פעם בארמית בתרגום אונקלוס.

תרגומים הם לא רק מעבר בין השפות אלא הם תמיד פרשנות בפני עצמה, ולתרגומי התנ"ך והביבלייה הנוצרית הייתה חשיבות עצומה בעיצוב התודעה הדתית של מיליוני אנשים מסביב לעולם. ביום שלישי, ה-2 ביוני, נפתחה בספרייה הלאומית התערוכה "קריאות שונות: תרגומי התנ"ך" בה יוצגו כתבי יד נדירים וייחודיים של התנ"ך ותרגומיו, כמו הדפוסים הראשונים של תרגום השבעים, כתבי יד של הוולגטה, ואף תרגומים של התנ"ך לשפות נדירות בימינו אנו.

קישור לפרטים ורכישת כרטיסים תוכלו למצוא בתגובה הראשונה.

**
התקשנו למצוא תמונה של אונקלוס, שחי במאה הראשונה לספירה, אז העלנו לבינה המלאכותית פסל של הקיסר אדריאנוס ושאלנו אותו איך היה נראה האחיין שלו. התוצאה לפניכם.

הגברת הראשונה של "שבוע הספר" נולדה אחרי שאימו של אלכסנדר התלוננה שאין ביכולתה לשלם את 5 הגרושים הדרושים כדי להירשם לספריית ההשאלה המקומית של ראשון לציון. אלכסנדר בן החמש וחצי שאל אותה מדוע שלא תפתח ספריית השאלה משל עצמה. אימו, ברכה פלאי, החליטה לאמץ את הצעתו ולהקים את ספריית ההשאלה הראשונה בתל אביב.

כדי לפתוח את הספרייה היא לקחה הלוואה של 30 לירות לרכישת ספרים ולשכירת דירה קטנה ברוטשילד בתל אביב שהוסבה לספרייה. מרבית ספרי הספרייה, שנקראה תחילה "אחיעבר", היו ברוסית, לפחות בהתחלה. וכך, במקום לשלם 5 גרושים למנוי בעצמה, היא החלה לגבות סכום זהה מהמנויים שנרשמו לספרייתה.

זו הייתה כניסתה של ברכה פלאי לעולם הספרות הישראלית, לו הקדישה את 40 השנים הבאות של חייה. פלאי חוללה מהפכה של ממש בעולם המו"לות הישראלי, ובין היתר הקימה את הוצאת "מסדה", שהייתה בתקופתה להוצאה הגדולה בישראל, ושהיו מעורבים בה לא פחות מ-3 דורות של משפחת פלאי, כולל הבן אלכסנדר. פלאי גם יזמה שורה של פרויקטים איקוניים בתרבות הישראלית כגון "האנציקלופדיה העברית" וקידמה עשרות נוספים, בהם שבוע הספר.

פלאי נולדה באוקראינה ב־1892, ובשנת 1921, בעקבות הפרעות שפרצו באוקראינה, החליטה יחד עם בעלה מאיר ובנם הקטן לברוח מהאימפריה הרוסית ולעלות לארץ. הם עברו דרך קהיר, ושם נדרשו למשכן את טבעות הנישואין כדי לגייס כסף להמשך המסע. לארץ ישראל הגיעו חסרי כל.

תחילה התיישבה המשפחה בראשון לציון. פלאי, שבקייב הייתה מנהלת גימנסיה, עבדה בהתחלה בכרם של היישוב. ב-1922 היא החליטה כאמור לשנות כיוון כשהקימה את ספריית ההשאלה הראשונה בתל אביב, שהיו בה אז פחות מ-34,000 תושבים.

הספרייה זכתה להצלחה גדולה, ושנתיים לאחר מכן רכשה פלאי מגרש בתל אביב כדי להרחיב את הספרייה. במבנה החדש נפתחה גם חנות ספרים, שקיבלה את השם "מוריה" – השם שהפך להיות שמה הקבוע של הספרייה.

ב-1925 פנו חיים נחמן ביאליק ורבינצקי לפלאי בהצעה להקים יחד חברה להפצת ספרים בעברית. פלאי הסכימה, וחברת הפצה, גם תחת השם "מוריה", הוקמה. תוך כמה שנים החברה הקימה מרכזי הפצה בארצות הברית, בברלין ובוורשה, והייתה לאחת מהחברות הגדולות והחשובות בעולם בהפצת ספרים בעברית.

אבל הסנדלר-מו"ל העברי הלך יחף: ביישוב היהודי דל האמצעים של אותה התקופה ספרים בעברית היו מוצר יקר שמעטים היו יכולים להרשות לעצמם. כדי לעודד את הפצתם של הספרים החדשים שהוציאו, נהגו בהוצאה לערוך הגרלות נושאות פרסים מתוקשרות למדי, שרבים ביישוב השתתפו בהן. "לא אשכח את שמחתו הרבה של ברל כצנלסון ז"ל כשזכה בהגרלה של 5 גרושים בספר של שירי ביאליק," נזכרה פלאי בראיון ל"מעריב" ב-1970.

ב-1924 התקיים לראשונה 'שבוע ספר עברי' בעיר שהייתה אז בירת התרבות העברית: ורשה. באותה שנה התפרסם גם מאמר דעה בעיתון "הארץ" שקרא לקיים "שבוע ספר עברי" גם כאן בארץ. "מצב הספר העברי בארץ ירוד, וגרוע גם ממצבו של הסופר העברי", נכתב שם. כותב הטור הסביר כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שתושבי תל אביב אינם קונים מספיק ספרים "כמה ספרים עבריים רוכש לו באופן ממוצע במשך שנה יהודי בעל-בית אמיד בתל אביב, שביתו לא יצויד בלי פסנתר, ולכל הפחות בלי גרמפון, ושבנותיו מדקדקות באפיות האחרונות שבאחרונות ובביקור כל נשפי-הריקודים התכופים? מובטחני מראש, שתוצאות ספירה זו לא היו מוסיפות תווית חן מיוחדת לפרצופה התרבותי של עירנו. והוא הדין גם ביתר ערי הארץ".

שנתיים אחר כך ההצעה להקים את "שבוע הספר העברי" קרמה עור וגידים כש"לשכת הספר" של אגודת הסופרים קיבלה החלטה להוציא אותו לפועל בחנוכה של אותה השנה (לציון פטירתו של אליעזר בן יהודה). גם פלאי החליטה לאמץ את הנוהג, והכריזה שחנות הספרים שבבעלותה תעניק הנחות מיוחדות לשבוע הספר. כך החלה דרכה של פלאי עם שבוע הספר.

אבל לאחר מכן, כשכבר הייתה מו"ל מכובדת , מי שהייתה הרוח החיה והמוח העסקי מאחורי קידום שבוע הספר מטעם התאחדות המו"לים הייתה ברכה פלאי, שעמדה בראש הוועדה לענייני שבוע הספר של התאחדות המו"לים. היא ניהלה את האירוע במשך שנים רבות, גייסה יחסי ציבור לאירוע, דאגה שההוצאות יעניקו הנחות נדיבות בדוכנים, וניסתה לשכנע ישראלים להמשיך ולקרוא, בכל דרך יצירתית שיכולה הייתה לחשוב עליה.

מה תפסה כאיום הגדול ביותר על הרגלי הקריאה של הישראלים? איך הפכה למו"לית הגדולה בישראל? מהו המפעל הספרותי שפלאי הכי מתגאה בו? ומה עלה בגורלה ובגורל ההוצאה שהקימה? לסיפורה של ברכה פלאי, "הצארינה של עולם המו"לות", היכנסו לקישור שבתגובה הראשונה.

"הנשף - לילה ספרותי בספרייה הלאומית", שיתקיים בעד יומיים, ב-17 ביוני, הוא האירוע המרכזי של הספרייה הלאומית במסגרת חודש הקריאה ושבוע הספר. הספרייה הלאומית, ביתה של היצירה העברית הכתובה, מציינת את חודש הקריאה באירוע רב־התרחשויות מרחיבות תודעה ולב: מפגשים עם סופרות וסופרים, הופעות מקור, שיחות עם כותבים, הרצאות חוקרים ואנשי תרבות וסיורים מיוחדים. יום חג לכבוד הספר העברי.

קישור לפרטים ולרכישת כרטיסים תוכלו למצוא בתגובה השנייה.

אָהַבְתִּי פַּעַם נַעֲרָה בְּמִשְׁקָפַיִם | שֶׁרָאֲתָה אוֹתִי קְצָת מְטֻשְׁטָשׁ | יַלְדָּה כָּל כָּךְ יָפָה, אֲבָל שְׁנָתַיִם | הִיא לֹא רָאֲתָה אוֹתִי מַמָּשׁ

בִּגְלַל הַחַלּוֹנוֹת שֶׁלָּהּ, הָאֵלֶּה
לֹא יָצָא לָנוּ לְהִפָּגֵשׁ
הִיא הִסְתַּכְּלָה עָלַי כְּמוֹ מִכֶּלֶא
אֶת מַבָּטָהּ אֶפְשָׁר הָיָה רַק לְנַחֵשׁ

עִם מִשְׁקָפַיִם, מָה שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ
צְמוּדִים בַּיְּרִידוֹת, בַּעֲלִיּוֹת
אֲבָל כַּמָּה שֶׁקְּרוֹבִים הָיִינוּ -
תָּמִיד הָיוּ בֵּינֵינוּ זְכוּכִיּוֹת

אָהַבְתִּי פַּעַם נַעֲרָה בְּמִשְׁקָפַיִם
שֶׁרָאֲתָה אוֹתִי קְצָת מְטֻשְׁטָשׁ
יַלְדָּה כָּל כָּךְ יָפָה, אֲבָל שְׁנָתַיִם
הִיא לֹא רָאֲתָה אוֹתִי מַמָּשׁ

הִיא לֹא רָאֲתָה אוֹתִי כִּמְעַט שְׁנָתַיִם
יוֹם אֶחָד הִיא קָמָה וְהָלְכָה
אָמְרָה: "הָיִיתִי בְּלִי הַמִּשְׁקָפַיִם
וְהוּא הָיָה כָּל כָּךְ דּוֹמֶה לְךָ"

["נערה במשקפיים", מילים: יהונתן גפן, לחן: אלון אולארצ'יק]

יהונתן גפן כתב את המילים לשיר המקסים הזה לאחר הפרידה מחברתו דאז, ענת עצמון, אלון אולארצ'יק הלחין וגידי גוב ביצע לראשונה באלבומו "אין עוד יום".

לאחר כמה שנים אולארצ'יק חידש את השיר. אין ספק ש"נערה במשקפיים", בביצועו של אולארצ'יק עצמו, תמיד משאיר לנו צביטה של כאב נעים בלב, על האהבה המפוספסת של האוהבים הממושקפים.

הנער הנצחי, אלון אולארצ'יק, חוגג היום יומולדת 76. בתמונה הוא עם נערה כל כך יפה (ובדרך כלל יש לה משקפיים), ואנחנו בטוחים שגם היא מברכת אותו במזל טוב, יום הולדת שמח והרבה שנים של מוזיקה משובחת.

אחלו מזל טוב לאלון אולארצ'יק הגדול וספרו לנו איזה משיריו של תמיד עושה לכם ולכן טוב בלב.

***
בתמונה: זהו אלון, וזו חוה. צילום: ורד פאר,ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

חידה! -יודעים איזה סיפור של א.ב יהושע נוצר בהשראת בייביסיטינג שעשה על בן של מכריו? או על שם מי נקראה הוצאת הספרים "עמיחי"?

אנחנו מזמינים אתכן ואתכן לנסות את כוחכם בחידון הספרות והסופרים הגדול שלנו (חפשו אותו בתגובות).

חושבים שאתם תולעי ספרים אמיתיות? נדמה לכם שאתם יודעים המון על הסופרים והסופרות שכתבו אותם, מספיק כדי לנסות את זה בלייב, ולא רק בחידון ברשת?

איספו את החברות והחברים תולעי הספרים שסביבכם ובואו להשתתף ב"פאב קוויז" - חידון הטריוויה הגדול של הספרייה הלאומית, המתקיים ביום רביעי הבא, ב' בתמוז, 17 ביוני, כחלק מאירועי "הנשף - לילה ספרותי בספרייה הלאומית".
בואו להטביע את חותמכם בדפי ההיסטוריה כמלכים הבלתי מעורערים של עולם הספרות!

פרטים מלאים ורכישת כרטיסים בקישור שבתגובה הראשונה.

***

בתמונה: א.ב. יהושע, 1995. צילום: בני בירק. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

רָצִיתִי שֶׁהוּא יַרְאֶה
רָצִיתִי שֶׁהוּא יַרְאֶה
אֶת אַהֲבָתוֹ אֵלַי בִּנְשִׁיקָה

אוּלַי הָיָה לִי נִדְמֶה
וַדַּאי רַק הָיָה לִי נִדְמֶה
כְּשֶׁחִיֵּךְ אֵלַי הִרְגַּשְׁתִּי
זֶה קָרָה

רוֹצֶה לִחְיוֹת אִתּוֹ לָנֶצַח
אָז וַדַּאי אֶשָּׂא לַבֶּטַח אוֹתוֹ לְבַעֲלִי
נִחְיֶה כְּמוֹ בַּעַל וְאִשָּׁה

שָׁאַלְתִּי אַתָּה בָּעִנְיָן
אָמַרְתָּ לִי כֵּן רַק לֹא כָּאן
חָבֵר מֵבִיא חָבֵר כָּל לַיְלָה אֶל הַגַּן
רָצִיתִי שֶׁהוּא יַגִּיד
קִוִּיתִי שֶׁהוּא יַגִּיד
בּוֹא אִתִּי אֵלַי הַבַּיְתָה לְתָמִיד

["איתו לנצח", מילים ולחן: נעם רותם ואוהד קוסקי]

"שכשהשיר 'איתו לנצח' יצא היה מפתיע מאוד ללכת לגלות שתיבת הדואר של הלהקה מתפוצצת ממכתבים. הייתי מגיע לרוקן אותה אחת לשבוע והיא היתה נשפכת החוצה ממכתבי תודה", סיפר סולן להקת "קרח תשע", נעם רותם.

"שימח אותי שזה הגיע להרבה אנשים ונתן להרבה אנשים אפשרות להתמודד עם הזהות שלהם ולהרגיש נוח אתה, אבל אני מבחינתי פשוט כתבתי שיר. שיר אהבה. כל השאר לא באמת קשור אליי או תלוי בי‭."‬

"איתו לנצח", הוא שיר אהבה הוא שיר של להקת "קרח תשע", מתוך אלבום הבכורה של הלהקה, "תחילתם של החיים הנכונים" משנת 1997. שיר אהבה שהפך לאחד מפסקולי הקהילה הגאה.

השיר התפרסם במקרה, כאשר אהוד מנור התבקש לבחור קליפים בתוכנית טלוויזיה שבה התארח, ובחר להציג את הקליפ לשיר.

סולן להקת "קרח תשע" וכותב השיר, נעם רותם התרגש מהבחירה וגם מכך שמנור בחר לציין את העובדה שחברי הלהקה מעולם לא הסבירו דבר על השיר, חוץ מהמובן מאליו – זהו שיר אהבה.

חברי הלהקה טוענים שזה העיקר - אהבה היא הגרעין של השיר. הפעם, סיפור המסגרת שלו הוא של שני גברים.

ההסבר המעורפל לא ניתן במקרה. את הבית הראשון והפזמון של "איתו לנצח" כתב אוהד קוסקי, בלשון נקבה, אבל כיוון שלא הייתה זמרת שתשיר אותו, רותם הפך את המילים ללשון זכר. את הבית השני כבר כתבו בלשון זכר.

חברי הלהקה הופתעו מהצלחת השיר בקרב הקהילה הגאה אך שמחו על כך מאד. רותם הרגיש חיבור כללי לאמת שמאחורי השיר: "אני מניח שהרצון היה פשוט לחקור משהו בכתיבה שלי ובביצוע ובהגשה שלי, ופשוט להגיע לחלק מהאישיות שלי שהוא לא משהו שקיים ביום-יום ובמציאות. האמנות משתמשת בהמון שקרים כדי לומר את האמת. זה מה שאני עושה בכל שיר שלי, ומה שאני חושב שכל אמן עושה‭."‬

חודש גאווה שמח🏳️‍🌈

הציטוטים בפוסט לקוחים מתוך ראיונות ל"זמן תל אביב" מ-7 באוגוסט 2011 ולהארץ מה-9 בינואר 2013.

***
בתמונה: צילום היסטורי של "זוג יוצא מהארון" (ד"ר עמית קמה וחברו דויד מאירי, שדווקא לא היו בני זוג) בגינת שיינקין, 2 ביולי 1993, במסגרת האירוע הראשון לציון יום הגאווה שהתקיים בתחילת יולי 1993 בגינת שינקין בתל אביב. במקום הוצב ארון עץ ממנו יצאו הנוכחים באופן טקסי. צילום: גדעון מרקוביץ', ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית.

"אומנות, כל אומנות, קשורה לאשליות. וכיוון שתמיד הייתי ילדה חולמנית תמיד נמשכתי לדברים הללו", אמרה אסתר עופרים, שתחגוג מחר 85 שנים, "ולבסוף זה בא לידי ביטוי בשירה". אולי גם זה היה אחד הדברים שהביאו אותה בסופו של דבר להיות אחת הזמרות הישראליות המצליחות ביותר בארץ ובעולם.

"התחלתי לשיר כשהייתי ילדה בבית הספר" היא מספרת. "לא, בעצם כבר בגן היו לי תפקידים ראשיים" היא נזכרת. עופרים נולדה בכלל בשם אסתר זייד למשפחה ותיקה בארץ ממוצא סורי, וגדלה בחיפה. בזמן שירותה הצבאי הכירה את אבי עופרים והם נישאו והפכו, יחד עם חברם שמוליק קראוס, לשלישיית 'העופרים', ובהמשך כשקראוס פרש – לצמד.

לצמד העופרים היה אז להיט בינלאומי - "סינדרלה רוקפלה". בפברואר 1968 הגיע הסינגל למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי. על ההצלחה המהירה היא מספרת: "בערך בגיל 20, אחרי ששרתי פה קצת עם אבי, שהיה אז בעלי, נסענו לחו"ל. התחלנו להצליח, ואחר כך להצליח מאוד. זה היה עולם אחר, מוזר, מערבולת של הצלחה. ולשני אנשים צעירים זה קשה. קשה להסתגל למצב החדש".

בהדרגה החלה עופרים לפתח קריירה עצמאית משל עצמה, ועם הפרידה המקצועית מאבי, בשנת 1969, הם גם נפרדו כבני זוג. היא לקחה הפסקה מהכל, ודווקא ההפסקה ההיא הייתה זו ששינתה אותה: "הפסקתי להופיע ויצאתי קצת מכל ההמולה שאפפה אותי כל הזמן. כאילו יצאתי מן הקליפה הקודמת שלי ותחתיה התגלתה קליפה אחרת, שונה. עכשיו אני רוצה לצאת גם מן הקליפה הזאת. אני חושבת שהיום יותר קל לי ואני יותר קרובה לאמת בגלל אותה הפסקה שעשיתי אז. רק אחר כך התחלתי לראות שיש עוד דברים בעולם, לא רק שואו-ביזנס. ואז ראיתי שאני יכולה להמשיך בצורה אחרת פחות מלאכותית".

הקול העוצמתי שלה עומד בניגוד לאופיה הרגיש, העידו עליה מי שהכירו אותה. "זה קשה" היא העידה על עצמה, "לראות את עצמך. אתה יודע אם קר או חם לך, אבל יותר קשה לדעת מה טוב ומה לא, מה אתה אוהב, מה אני אוהבת? אני אוהבת לאהוב דברים, להרגיש פוזיטיבי".

עופרים המשיכה את קריירת הסולו שלה באירופה אך מדי פעם הייתה מגיעה להופיע בארץ. הייתה תקופה שאפילו החרימו אותה בישראל, מה שלא היה פשוט עבורה: "אני מאוד שמחה שהיחס כלפי בארץ השתנה. זה הפריע לי מאוד להיות מוכרת בעולם ומוחרמת כאן" אמרה בראיון ל"דבר" ב-1972. "אבל הבנתי את זה. אני מקווה לחלק את הזמן כך שחלק מהשנה אשב כאן, אבל לא רק כאן כי אז אצטרך לוותר על הפעילות בחוץ. [...] אבל אני באמת נורא שמחה להיות כאן שוב. זאת ארץ נהדרת, לא?".

עופרים חזרה לישראל לתקופה אך ב-1979 עברה להתגורר בגרמניה, שם היא מתגוררת עד היום. היא נישאה שם בשנית וילדה בן, מוזיקאי גם הוא, דוד פון סל וגם התגרשה בשנית. לגבי הבחירה היכן לחיות היא אמרה: "לא התחתנתי עם המקום הזה. הבחירה [היכן לגור] היא שלי, וההחלטה היא שלי אם אני אוהבת מקום או לא. והאמת היא שאני כן אוהבת את המקום, אבל יש כל מיני סיבות שאינן קשורות לאהבה או לבחירה או לרצון שלנו לחיות פה או שם, וגם עדיין לא החלטתי שאני לא אהיה כאן אף פעם. זה פשוט נסחב. זאת אמנם סחבת של יותר ממחצית חיי [...] והיא יכולה להימשך עד אין־סוף [...]". בסרט תיעודי שיצא אודותיה השנה, בשם "אסתר" - הרי ברור על איזו אסתר מדובר, של הבמאי שקד גורן, היא הסכימה להתראיין מביתה בהמבורג רק בקולה, ולא הצטלמה כלל.

פעם, כשעוד התראיינה לעיתונות, אמרה: "ובכל זאת [את] מרגישה שאת שייכת לכאן [לישראל], גם אם את לא נמצאת כאן. את לא צריכה להיות כאן פיזית. מספיק שאת יושבת באיזושהי עיר אחרת בעולם ומתווכחת עם זרים על המקום הזה כעל מקום שאת שייכת לו. ודאי שאני לא שייכת לשום מקום אחר. בזה אין ספק, לא לי ולא לאיש שם, ולא לאיש כאן. אז לאן אני שייכת? כמובן שלכאן, אם בכלל שייך אדם למקום".

מזל טוב מוקדם לך, אסתר עופרים, "הזמיר מחיפה", לעוד הרבה שנים של חדוות יצירה ושמחה. ספרו לנו איזה מהביצועים שלה אהובים עליכם ועליכן במיוחד?

תמונה: אסתר עופרים, 1973. צילום: IPPA, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בכתיבת הפוסט נעזרנו בראיון שנתנה לעיתון 'דבר', ב-6 באוקטובר 1972, ובראיון לשמרית אור ב'חדשות', 2 בספטמבר 1988, הנגישים לציבור באוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

רגע לפני שסופרת רבי המכר הבינלאומיים הזו הוציאה את ספרה החדש, מוזיקאי ישראלי כמעט הרס לה את הקריירה.

בשיחה עם תהילה חכימי, סופרת ומשוררת זוכת פרסים בפרסים שחיברה ספרים כמו "יריתי באמריקה" ו"מחר נעבוד", היא מספרת על אחת הסערות שמעסיקות את עולם הספרות בזמן האחרון, המעידה על מורכבות מעמדה של ישראל וספרות ישראלית בימים אלה: "אר. אף קואנג היא אחת מסופרות רבי המכר המוכרות ביותר. היא ייחודית בכך שכל ספר שהיא מוציאה הוא בז'אנר אחר", אומרת חכימי.

אלא שלאחרונה קטע מתוך ספרה העתידי של קואנג דלף אל רשת האינטרנט, ושם, למרבה האימה, הופיעה דמות של ישראלי. הישראלי חסר השם הוא מוזיקאי, שבזמן הנגינה שלו הדמות הראשית חווה התגלות כמעט דתית.

וזה הדבר האחרון שאנחנו זוכרים, דוקטור.

האינטרנט התפוצץ מזעקות השבר, קריאות להחרמתה של קואנג והאשמתה בציונות. מעניין לראות שקואנג, מי שחיברה את רב המכר "מלחמות הפרג" (The Poppy War) לא נחשבה מעולם אוהדת במיוחד כלפי ישראל, ואף הביעה תמיכה בעבר בחלק מעקרונות תנועת החרם על ישראל. אולם זה לא היה מספיק.

"חשוב להבין שיש הבדל", מסבירה חכימי, "יש אנשים שיש להם ביקורת על המצב הפוליטי והממשלה אבל מה שקורה כרגע בספרות העולמית הוא אחר לגמרי. עד כדי כך שאפילו איזכור של דמות משנה ישראלית בתוך ספר יכול לעורר סערה".

חכימי היא בעלת פרספקטיבה מרתקת על הנושא. אין זה סוד שהספרות הישראלית סובלת בשנים האחרונות מחרמות או מהתעלמות, אבל תהילה חכימי היא במידה רבה מי שהצליחה לשבור את "קללת הספרות הישראלית" כשספרה "יריתי באמריקה" תורגם לאנגלית בשם "Hunting in America", ויצא לאור בחו"ל.

"יש דירוגים מבאסים ב-Goodreads (אפליקציית קריאה והמלצות על ספרים מבית אמאזון), כמו אנשים שמשאירים דירוג של כוכב אחד בלבד, מה שתמיד משאיר תחושה חמוצה. ויש גם תגובות כמו 'יש בספר הזה חיילת IDF' בתור נימוק לכוכב האחד". חכימי מספרת, "אבל ככלל אני לא חושבת על זה, זה לא מעסיק אותי, כשהייתי ביריד הספרים במיאמי לא נתקלתי בעוינות. אני יודעת שהיו כל מיני אייטמים או ביקורות על הספר שבוטלו, אבל האם זה בגלל שאני ישראלית? אלה דברים שלא נאמרים פנים אל פנים, כולם מאוד מנומסים. הרי בסוף, על זה הספר, על ההבדלים בין תרבות העבודה הישראלית לתרבות העבודה האמריקאית . אני אסירת תודה על החוויה הזאת, זו הצלחה שלא העזתי לדמיין בכלל, אבל אני לא יודעת מה יהיה עם הספר הבא. קודם אני צריכה לכתוב את הספר הבא".

חוסר הסובלנות לאחר, לשונה, חוסר הקשב והדעות הקדומות לא מופנים רק כלפינו. "אנחנו הולכים ומאבדים את היכולת לקרוא על אנשים ששונים מאיתנו, אנשים שאולי לא מתלבשים כמונו או מצביעים כמונו או חולקים ערכים איתנו", חכימי יורדת לשורש העניין." למרות שכישראלים אנחנו אוהבי לחשוב שאנחנו מרכז העולם, התופעה הזאת היא לא ייחודית לישראל, אלא נוגעת לאתגרים הגדולים ביותר שהספרות ככלל, והספרות העברית פרט מתמודדות מולה - ההתמודדות מול מדיה אחרת על הקשב של הקוראים:

"חלק מהאובדן הזה קשור לרעש התמידי שאנחנו חיים בו. ספרות דורשת שקט וקשב כדי להיפתח ולשמוע דמויות שונות ממני, וזה משהו שמאוד קשה לעשות גם בתחרות מול מסכים וגם המצב המתמשך שאנחנו נמצאים בו מאז שבעה באוקטובר".

שבעה באוקטובר ייחודי לישראל, אבל המחסור בקשב של הקוראים הוא אוניברסאלי ומשותף כנראה לספרות בכלל העולם המערבי: "האתגר הגדול ביותר שהספרות מתמודדת מולו הוא מחסור בקוראים", קובעת חכימי, "זה אתגר של הספרות כולה, אבל בארץ יש פחות אנשים ופחות קוראים וזה אתגר להגיע לקהל. רוב הטקסטים שאנחנו קוראים ביומיום מיד מעודדים אותנו לגבש עמדה בעד או נגד, ספרות עושה משהו אחר, היא מבקשת שקט ולייצר קשר אינטימי מול תודעה אחרת, ומחשבה ומורכבות שאין אותה כל כך בתקשורת או ברשתות או ברחוב".

היא מוסיפה בחיוך, "בסוף, ההישג הכי גדול של הספרות הוא שכשאדם מחזיק ספר - הוא לא מחזיק טלפון, ויכול להתנתק קצת מהאנרגיה בה אנחנו חיים".

תהילה חכימי תגיע לספרייה הלאומית כחלק מאירועי "הנשף - לילה ספרותי בספרייה הלאומית", לאירוע בו חמישה סופרים מוכרים ומשפיעים: ניסן שור, ענת עינהר, אלעד בר־נוי, עדן אביטבול, וחכימי עצמה, יעלו מונולוגים וינסו לענות על השאלה מה הם האתגרים מולם מתמודדת הספרות, ומה המקום והתפקיד שלה בכאן ועכשיו.

קישור לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים תוכלו למצוא בתגובה הראשונה.

קישור לכל אירועי חודש הקריאה תוכלו למצוא בתגובה השנייה.

*
בתמונה, תהילה חכימי, צילום סילאן דלאל.

היוצרת, הזמרת, הכותבת והמלחינה אסתר שמיר נפטרה היום, אחרי מאבק במחלת הסרטן. היא הייתה אישה אמיצה, מוכשרת וחדה, שהשמיעה קול צלול, ברור ונחוש במהלך קריירה של עשרות עשורים. היא התחילה כזמרת, אבל כתיבתה לאחרים הגדילה את קולה, וכמה משיריה היפים ביותר נכתבו עבור חבריה לעולם המוזיקה.

שמיר שירתה בלהקת הנח"ל. רק לאחר שחרורה, במהלך הופעות עם כוורת לחיילי יום כיפור, פגשה בוגר אחר של להקת הנח"ל, שהפך לבעלה. אסתר ואפריים שמיר יצרו בתחילה כצמד, והוא שהלחין את השיר הראשון שהוציאה "עברתי רק כדי לראות", למילותיה.

כָּאן הָיָה מִכְחוֹל, וְאָנוּ שְׁנַים
מְצַיְּרִים צִיוּר בְּתוֹך צְבָעִים
שֶׁלֹּא יוֹכְלוּ לִדְהוֹת;
כָּאן הָיְתָה טִירָה, וְנָהָר זוֹרֵם בְּלִי מַיִם –
עָבַרְתִּי רַק כְּדֵי לִרְאוֹת.

הַטִּירָה עָמְדָה בְּרֹאשׁ הַגֶּבַע,
בְּתוֹכָה נָפְלוּ הַרְבֵּה מִלִּים
שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא אָמַר;
הַפְּרָחִים שָׁרְקוּ מִין מִזְמוֹר מַחֲמִיא לַטֶּבַע –
הַיּוֹם הוּא שִׁיר מְאֹד מֻכָּר.

לֹא, אֵין טִירָה;
אַל תַּבִּיט עָלֶיהָ, הִיא אֵינֶנָּה,
אֵין מַה לָּרוּץ כָּכָה
אֵין יוֹתֵר שָׁמַיִם,
הַגְּבִירָה כְּבָר מֵתָה;
אֵין נָהָר בְּלִי מַיִם –
עָבַרְתִּי רַק כְּדֵי לִרְאוֹת.

["עברתי רק כדי לראות", מילים: אסתר שמיר, לחן: אפרים שמיר]

בריאיון ליואב קוטנר היא מספרת את הסיפור מאחורי השיר ובעיקר על תהליך הכתיבה ומשמעותו, שהפך את השיר הזה למיוחד כל כך עבורה:

"החלק הכי מהמם בעיניי הוא דרך הכתיבה של השיר הזה. אפרים השמיע לי את המנגינה הזאת והיא הייתה מדהימה. עכשיו תבין, לכתוב מילים למנגינה קיימת זה להתחתן". אסתר האזינה למגינה שוב ושוב ושוב כדי לכתוב לה מילים. "זה לקח אותי דווקא לתקופה של הנערות שלי, תקופה של עמק המצלבה, תקופה של הרבה מיסטיקה. כל פעם שהייתי הולכת ברחוב, תמיד היה לי שיר בראש".

היא נזכרה כיצד הייתה מסתכלת בסביבתה ומיד מקבלת השראה: "משפטים היו באים ובאים. והחלק הזה של לקבל השראה, וחוויות כאלה שהן חזקות ממך, זה כמו סמים". בשביל שמיר, חווית קבלת ההשראה בנערותה הייתה מרגשת ואקסטטית, ושמיר חיפשה לחוש את אותן תחושות מרגשות שוב ושוב: "חיפשתי כל החיים את ההשראות האלה – שזה כותב את עצמו, שמשהו כותב אותך". החיפוש הזה הבהיר לשמיר שזה מה שהיא צריכה לעשות בחייה- להעביר תחושות למילים: "החוויה שלי הייתה שזו היכולת החזקה שלי, אולי הכי חזקה, לקחת דברים אבסטרקטיים ולתת להם קיום ממשי".

בשנות ה-80 יצאה אסתר שמיר בקריירת סולו והפכה לאחד הקולות החלוציים והמשמעותיים ברוק הנשי-ישראלי, עם שירים כמו "במקום הכי נמוך בתל אביב". במהלך השנים, לצד עבודתה כמטפלת בשיטת קול הרוח, הוציאה אלבומים משל עצמה וכתבה לרבים אחרים שירים כמו "חזקה מהרוח" לגלי עטרי, "תמונה שבורה" למוני ארנון ו"זמן" ליהודית רביץ.

יהי זכרה ברוך

***

בתמונה: אסתר שמיר מופיעה בפסטיבל נביעות (נואיבה), 1978, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית See less

לֹא עוֹבֶדֶת בִּשְׁבִיל אַף אֶחָד - לֹא לֹא
לֹא עוֹבֶדֶת בִּשְׁבִיל אַף אֶחָד - לֹא לֹא
תַּגִּיד לִי רַק כֵּן
תַּגִּיד לִי שֶׁזֶּה זְמַן שֶׁנִּתְחַתֵּן
(תַּגִּידִי לִי לָמָּה לֹא)
כִּי אֲנִי בֶּן אָדָם וְאִבַּדְתִּי עִנְיָן

לֹא עוֹבֶדֶת בִּשְׁבִיל אַף אֶחָד - לֹא לֹא
לֹא עוֹבֶדֶת גַּם בִּשְׁבִילְךָ
תַּגִּיד לִי רַק כֵּן
תַּגִּיד לִי שֶׁזֶּה זְמַן שֶׁנְּדַבֵּר
(תַּגִּידִי לִי לָמָּה לֹא)
כִּי אֲנִי בֶּן אָדָם וְאִבַּדְתִּי עִנְיָן

רָצִיתִי רַק לִרְקֹד
רָצִיתִי רַק לִרְקֹד
עוֹד אִתְּךָ
רַק אִתְּךָ

לֹא עוֹבֶדֶת בִּשְׁבִיל אַף אֶחָד - לֹא לֹא
הִיא לֹא עוֹבֶדֶת בִּשְׁבִיל אַף אֶחָד - לֹא לֹא
תַּגִּיד לִי רַק כֵּן
תַּגִּיד לִי שֶׁזֶּה זְמַן שֶׁנְּדַבֵּר
(תַּגִּידִי לִי לָמָּה לֹא)
כִּי אֲנִי בֶּן אָדָם וְאִבַּדְתִּי עִנְיָן

["לא עובדת בשביל אף אחד" מילים ולחן: רן עפרון]

כשמקשיבים ומקשיבות למילים של "לא עובדת בשביל אף אחד", נראה כאילו מדובר בהמנון פמיניסטי חד וברור, שנכתב מקרביה של זמרת בעלת תעוזה. אבל האמת היא שהשיר, שכתב רן עפרון, בכלל נכתב בהתחלה בלשון זכר.

סי היימן, שחגגה אתמול 65 שנים של רוקנרול עם נגיעות של ארץ ישראל היפה, סיפרה את הסיפור מאחורי השיר:

"יום אחד רני כתב שיר מרד על זה שאני מנהלת את הלהקה [להקה מקומית], שכללה רק בנים. זה היה סוג של מרד רוקנרול של הבנים נגד הבנות".

רן עפרון נכנס לאולפן ופיזם לעצמו את שיר המרד. מספרת סי: "הוא נכנס לאולפן בדיוק כשהקלטנו את 'גיבור גדול' ושר לי 'אנ'לא עובד בשביל אף אחד, לא עובד גם בשבילך'. יעקב גלעד...עצר וחזר ואמר לרני: 'מה זה?', אז רני סיפר לו שזה שיר מרד נגד הבת שבלהקה. משם, הכל היסטוריה: יעקב אמר לו: 'תוסיף מהר ת' אחרי "לא עובד", והשיר הזה יעשה אותך מאוד עשיר'. וכך נולד 'לא עובדת בשביל אף אחד'".

השיר הפך לאחד מלהיטיה הגדולים של סי היימן והתאים לטמפרמנט שלה כמו כפפה ליד, ואנחנו זכינו לשיר עוצמה נשי כבר בשנות ה-80.

מזל טוב סי! לעוד הרבה שנים של יצירה!

ספרו לנו בתגובות איזה משיריה של סי היימן מתנגנים על הגיטרה החשמלית שלכם.
***
בתמונה: סי היימן שרה את "לא עובדת בשביל אף אחד" ביום הסטודנט, 1988. צילום: ורד פאר,ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בהכנת הפוסט נעזרנו בראיון של דודי פטימר עם סי היימן ב"מעריב" מיום 13 באוגוסט 2016

האם גם אתם הייתם בין מאות אלפי הילדים שהתרגשו והתעצבו יחד עם מוקי בן ה־3 שכועס על אמא ומחליט לברוח "רחוק רחוק מכאן, לחוץ לארץ"? מוקי הפעוט, שדמותו מבוססת על אחיינה של כלת פרס ישראל לספרות, ימימה אבידר טשרנוביץ (לימים ההיסטוריון והסופר מוקי צור), ועלילותיו מלאות ההרפתקאות, שבו את דמיונם של הקוראים והשומעים הצעירים בשנים שלפני קום המדינה, וגם ארבעה וחמישה עשורים לאחר מכן. הן שיקפו באופן מעורר הזדהות את עולמו, נקודת מבטו ורחשי ליבו של הפעוט השובב.

"שמעו ילדים, ואספר לכם מעשה במוקי שהיה ברוגז עם אמא. הן כולכם מכירים את מוקי בן השלוש בעל הרגלים הקצרות והעיניים השחורות? שד משחת הוא מוקי זה, ילד קטן ושובב גדול." הוא עובר את גבעת החול שליד הבית, ושם, מעבר לגבעה, הוא כבר לא רואה את הבית ובטוח שהוא רחוק ממנו. כאשר הגשם מתחיל לרדת הוא פורץ בבכי אך הילד-השליח מחנות המכולת רואה אותו ומחזיר אותו, בתוך סל האופניים שלו, אל הבית ואל אמא.

בסיפור הזה ניתן לזהות את ימימה הגננת, זו שלמדה פסיכולוגיה אצל אישים כמו אנה פרויד ואלפרד אדלר ומי שכגננת בתל אביב הייתה ידועה גם בהבנתה לנפש הילד וגם ביכולת שלה לספר סיפורים, יכולת שילדי וילדות הגן שלה יזכרו גם כשיגדלו ויהיו הורים בעצמם.

אבל הכתיבה על עולמו של הילד הקטן הייתה רק צד אחד בכתיבתה. בשלושת הסיפורים האחרים בספר "מוקי השובב" אנחנו פוגשים את אבידר טשרנוביץ המחנכת והאידיאולוגית, זו שכתבה לילדי הארץ סיפורים מלאי רוח לאומית, ציונות וערכים.

בשנת 1945 התפרסם ספרה הידוע והאהוב "שמונה בעקבות אחד" שנחשב לחלוץ ז'אנר ספרי החבורה הישראליים. גם בספר הזה אנו פוגשים את מספרת הסיפורים שיודעת להביא לקוראים סיפור הרפתקה רווי מתח וחברות, אך כזה שנטוע באופן עמוק וברור במציאות המלחמתית.

גם ספרים נוספים שפרסמה אבידר טשרנוביץ עסקו בנושאים הלאומיים של השעה - בספר ההמשך "אחד משלנו" החבורה עוזרת לילד ניצול שואה להיקלט בארץ, בספר "זוג נעליים" ילדה אומרת מילות קסם שבעזרתן ילדה מהגולה מגיעה לארץ, ובסיפור המרגש "הוא לא יבוא השנה" ילד מחכה לאליהו הנביא שיגיע לשתות מהיין ובסופו של דבר מוצא אותו בוכה במערה. לאלה מצטרף הספר המיתולוגי "גן-גני" שטשרנוביץ ערכה יחד עם לוין קיפניס, שכולו שילוב בין סיפורים ושירים ילדיים לבין בניית תרבות לאומית.

הסיפור "מוקי מבקר אי שם בארץ" הוא זה שעבר את השינוי המהותי ביותר. בגרסה המקורית, מוקי מתגנב למכונית הצבאית שאוספת את אבא שלו (שמדיו עם כפתורים נוצצים), ובמחנה הצבאי עולה לאווירון שבו יש טייס אנגלי שמטיס אותו במטוסו. עם חזרתו הביתה החיילים האנגלים נפרדים ממנו ב"גוד ביי".

הפופולריות של הספר הביאה להוצאת מהדורות מחודשות שלו אחרי קום המדינה, ובהן השתנה שם הסיפור ל"מוקי מבקר אצל אבא במילואים". בגרסה החדשה, אבא של מוקי מסביר לו שכשיהיה גדול יגייסו גם אותו לצבא, ומתואר כיצד "מוקי ידע להבחין בין מדי טיס ומדי שריון, בין צנחן ובין איש חיל הים. למרות שלא למד עדיין בגן חובה, ידע מוקי את כל הדרגות: מטוראי עד רב אלוף. הוא ידע הכל, כמו כל הילדים הגדולים, הוא יכול היה להבחין מתי טס מירז' ומתי טס ווטור, מתי טס נורד ומתי מסוק". בנוסף, בגרסה הזו, אבא שלו הוא עצמו טייס.

מה הרוויחו ילדי ישראל מלבד ספרות מגוייסת? התשובה, ממרחק הזמן, מורכבת. בכתבה של דורית גני שקישור אליה תמצאו בתגובה הראשונה תוכל לקרוא את סיפורה של טשרנוביץ' שיחד עם הספרות המגוייסת העניקה לילדים ולילדות הקוראים מתנה נחוצה וחשובה לקיומם ולהתמודדות עם המציאות בארץ.

***
ספרי הילדים העבריים הראשונים נכתבו לילדים שלא דיברו עברית על ידי יוצרים שלא דיברו עברית. אל מול המציאות המורכבת הזאת ניצבו אנשי חינוך ואנשי ספר מלאי חזון, וילדים וילדות עם צמא גדול לספרים. במאמץ גדול ובזמן יחסית קצר, הספרות שהייתה בהתחלה מלאכותית ודידקטית הפכה לספרות הילדים העשירה והנפלאה שעליה גדלנו.

ביום ו׳, כ"ז בסיוון, 12 ביוני בשעה 10:00 יתקיים מפגש מיוחד לכבוד חודש הקריאה, בו נשמע מהסופרת והספרנית דורית גני על האופן בו התחולל הקסם הזה, ועל כמה מהיוצרים והיוצרות הבולטים שחוללו אותו. כל הפרטים בקישור שבתגובה השניה.

בתגובה השלישית תמצאו קישור לכל אירועי חודש הקריאה בספרייה הלאומית.