Bimkom بمكوم במקום

כבר שנים שמדינת ישראל מסרבת לאשר תכניות בנייה לפלסטינים בשטחי C. אבל כשמועצה מקומית פלסטינית פועלת בצורה דומה ומסרבת לאשר תוכניות בנייה למתנחלים בלב השטח הפלסטיני, התגובה מגיעה עד כדי ביטול הסכמים מדיניים עם הרשות הפלסטינית. וזה בדיוק מה שקרה השבוע.

ב- 10 ביוני מועצת התכנון העליונה של המינהל האזרחי בגדה המערבית (מת״ע) החליטה למשוך את סמכויות התכנון והבנייה של הוועדה המקומית של עיריית חברון בשטח H2 - החלק של העיר המצוי בשליטה ישראלית מלאה. סמכויות אלה הוענקו לעירייה במסגרת הסכמי חברון משנת 1997, וכעת ישראל מבטלת אותן באופן חלקי. בהתאם להחלטה, הסמכות לאישור בקשות להיתרי בנייה ביחס למבנים שבבעלות מתנחלים וברשימה של אתרים קדושים נוספים, תישלל מהעירייה הפלסטינית ותועבר לוועדות המשנה של מת״ע. רשימת האתרים כוללת את מערת המכפלה, שמקודשת גם על המוסלמים ובעלת מעמד מרכזי בזהות ובחיי היומיום של העיר.

משיכת סמכויות התכנון נעשתה בעקבות החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני מפברואר השנה. הנימוק לה היה שעיריית חברון מסרבת לאשר בקשות תכנוניות של מתנחלים והרשויות הישראליות. מת״ע משכה את סמכויות הוועדה בעבר בשורה של תוכניות נקודתיות וכעת מושכת אותן באופן גורף. החלטת הממשלה מלווה בטיעונים תכנוניים אבל היא לא מסתירה את הכוונה האמיתית: ביטול ההסכמים המדיניים עם הרשות הפלסטינית, וביטול ההגבלות על הרחבת ההתנחלות בחברון.

הצלחת מאבק התושבים בבית שמש היא בשורה משמחת לכל מי שמתנגדים לכפיית מהלכי התחדשות עירונית על מי שביתם נפגע במלחמה.

כדי להבין בדיוק במה מדובר, צריך לקפוץ רגע אחורה בזמן - לאחרי סבב המלחמה הראשון עם איראן. אז החלו בממשלה לקדם את הצעת החוק לשיקום נזקי טילים באמצעות פינוי-בינוי. היא הוצגה כ"הברקה", כשבפועל מדובר בניצול ציני של של מצוקת הנפגעים. מה שמוצג כשיקום בדרך של התחדשות עירונית, בפועל מאפשר למדינה לגלגל את האחריות לשיקום אל השוק הפרטי באמצעות פרויקטים של פינוי-בינוי.

זו בדיוק הסיבה שבעלי הדירות במתחם שנפגע בבית שמש הביעו התנגדות נחרצת לתוכנית הפינוי-בינוי וחששו כי היא תגזור עליהם שנים של מגורים זמניים ואי-ודאות. עיריית בית שמש אימצה את עמדת בעלי הדירות ודרשה מהמדינה לבטל את מסלול ההתחדשות העירונית במתחם שנפגע מטיל, ולפעול לחידוש מיידי של הליכי הפיצוי הישיר למשפחות שנפגעו.

אנחנו מחזקים את ידי התושבים ומברכים על החלטת העירייה. קראו עוד על ההתנגדות להצעת החוק, בטור דעה של ד״ר מיכל ברייאר מבמקום, שפורסם בחודש מרץ האחרון באתר חדשות דבר. לינק בתגובה הראשונה

חברת במקום הפעילה גם ביוזמת ״נשים בשכנות טובה״, שביקשה להישאר בעילום שם, כותבת:

״ביקרנו אתמול את חברתנו-שכנתנו מתל עראד, יישוב בדואי לא מוכר. הבית היפה שלה, גם אם בנוי מחומרים קלים, תמיד מבריק מניקיון ומרוהט בטוב טעם. תמיד אנחנו מתקבלות בשמחה והשיחה קולחת בשתי שפות מגומגמות. עשרות פעמים קיימנו בבית הזה את פגישות הקבוצה כולה, נהנות מהמרפסת הגדולה והמרחבים של בקעת ערד הנפרסים אל מול עינינו .

בקרוב, לא יהיה לה בית. כי כך השלטון רוצה, להרוס. זה אומר לגור באוהל בין החורבות ללא לוחות סולאריים (כי גם אותם הורסים), ללא עץ (כי גם אותו עוקרים), בלא מקרר או מים חמים או מכונת כביסה או מטבח. הדעת אינה תופסת כיצד מתרחש דבר נורא כזה פה לידינו ואיש לא נותן עליו את הדעת. בערד לא יודעים. לאיש לא אכפת .

אך לא רק בית לא יהיה לה. גם פרנסה לא תהיה לה. יש לה רישיון לניהול פעוטון מטעם משרד הרווחה. פעוטון יפהפה, ממוזג, בהיר ומלא בצעצועים. כל זה ייהרס והפרנסה תיעלם ."האנשים פה רוצים בית יותר מאוכל", אמרה לנו, "הם מוכנים לאכול מעט מאוד רק שיהיה להם בית". ואנחנו יושבות ומאזינות וחולקות רגשות השתתפות בצער.

יותר מכל אוכלת בנו תחושת חוסר האונים. עשינו כל שביכולתנו: בררנו מה עומד מאחורי צווי ההריסה, שמענו מפי ראש הרשות להתיישבות ופיתוח לבדואים" (שם המבטא לעג אוקסימורוני) שיקבלו שכונה במרעית. נסענו לראות את השכונה ונראה כי טוב. המשפחה הסכימה, אך משבאה לשיחה ברשות נאמר לה שהשכונה הזאת לא אפשרית והם אמורים לדור בשכונה אחרת ביחד עם משפחה יריבה על שפת מחצבה שמייצרת אבק. לכך לא הסכימו.

בעוד שבועיים יהרסו 30 משפחות את בתיהם ויטו אוהל במקום בו שכן ביתם. משפחה אחר משפחה בבקעת עראד תלך בעקבותיהם. הבקעה היפה תימלא בהריסות, במצוקה קשה מנשוא. ובסמוך, יצוצו קרוואנים של המתנחלים החדשים המנכסים לעצמם את המרחב להקמת וילות רחבות ידיים כשרוממות "הציונות" בפיהם ומעשיהם מעשי אוון .

אם הזכות הבסיסית לדיור נשללת בשרירותיות אכזרית מאזרחי מדינה, ובתי המשפט מגבים אותה, אנו נותרות חסרות אונים בידיים ריקות אל מול הרוע חסר הפשר והאדישות הציבורית .נמשיך לחזק ולהשתתף ולהמתין שכל הרע הזה יחלוף והאנושיות, זכויות אדם והבנה שיש להסדיר הכל בהסכמה – ישובו לשלוט במדינת ישראל.״

🖇️ קראו עוד המצב בנגב ועל מאבקנו לצד הקהילות הבדואיות למען צדק חלוקתי ושוויון אזרחי, בעמוד מחלקת הנגב באתר במקום - קישור בתגובה הראשונה

היום תתארח ד״ר מיכל ברייאר, ראשת מערך מחקר וכתיבה בבמקום, לשיחה על מגוון הדרכים שבהן אפליה תכנונית ותכנון פוגעני משמשים ככלים לפגיעה שיטתית בקהילות פלסטיניות בכל המרחב בין הירדן לים.

השיחה נערכת במסגרת יוזמת עיניים על עזה, המקיימת שיחות בנות 20 דקות, בהן אפשר לשמוע על מה שקרה ועל מה שממשיך לקרות בעזה, לחפש דרכים לחשוב ולהתנגד, ולסרב לקבל בשתיקה את הפשעים הנעשים בשמנו.​​

השיחה עם מיכל הערב תתמקד באופן שבו פרקטיקות של גירוש, דחיקה ונישול הועצמו והתמסדו במהלך מלחמת ההשמדה משני צדדיו של הקו הירוק, ובתפקידו של התכנון המרחבי בעיצוב מציאות של אי־שוויון, הדרה ושליטה.

לפרטים נוספים על היוזמה ולקבלת קישור להצטרפות 👈🏻👈🏻 https://www.eyesongaza.net

אתמול הכריז השר סמוטריץ׳ על פינוי אל-חאן אל-אחמר כסוג של נקמה מעוותת על בקשת התובע בהאג לצו מעצר בינלאומי נגדו. מדובר באקט נקמני שנעשה על גבה של אחת הקהילות הרגישות ביותר בגדה המערבית.

בתגובה למהלך, 207 תושבי אל-חאן אל-אחמר וערב אל־ג’האלין הגישו הבוקר באמצעותנו בבמקום, התנגדות לתכנית להעברתם הכפויה למרחב עירוני צפוף, שאינו תואם את אורח חייהן. בהתנגדות הסברנו שהתכנית מתעלמת ממאפייני החיים של קהילות רועים בדואיות – הנשענות על רעייה, גישה למשאבי טבע ומבנה חברתי של משפחות מורחבות – ומבקשת לכפות עליהן מודל עירוני צפוף של 12 יחידות דיור לדונם. עוד צוין שהתכנית אינה מספקת מענה אמיתי לגידול צאן ולפרנסה, סובלת ממחסור בשטחי ציבור, מקודמת ללא שיתוף ציבור מהותי ואף נשענת על אתר בעל טופוגרפיה קיצונית המקשה על מימושה.

על הממשלה לבטל את התכנית ולקדם במקום זאת תכנון שנעשה עם הקהילות ובמקומות מגוריהן הקיימים – תכניות שהוכנו והוגשו לרשויות לאורך יותר מעשור אך לא קודמו.

לינק לקריאת ההתנגדות המלאה - בתגובות
____
צילום 📸 יוסי זמיר, שתיל סטוק

שימו לב לנתון הבא: בשנת 2025 נרשמה ירידה של כמעט 70% במספר יחידות הדיור שאושרו עבור תושביה הפלסטינים של ירושלים. כך יוצא שבשעה שעבור האוכלוסייה היהודית בעיר אושרו קרוב ל- 9,000 יחידות דיור, עבור האוכלוסייה הפלסטינית אושרו 640 בלבד. במילים אחרות, רק כ-7% מכלל יחידות הדיור שאושרו בעיר נועדו לשרת אוכלוסייה המהווה כ-40% מתושבי ירושלים.

האפליה והדחיקה באים לידי ביטוי בכל מה שקשור לקרקע, לתכנון ולבנייה. תהליכי הסדרת הקרקע אינם מועילים לפלסטינים - רק 1% מהקרקעות נרשמו על שמם; ומאז שונו נהלי הוכחת הבעלות בקרקע בסוף 2022, פלסטינים כמעט לא מצליחים להכנס לתהליך התכנון.

לא מדובר במגמה חדשה כמובן, אלא במהלך שיטתי ועקבי, שהולך ומעמיק משנה לשנה, ונועד לדחוק את תושביה הפלסטינים של העיר להימצא במצב של אין-ברירה. שרי קרוניש, מנהלת מחלקת מזרח ירושלים בבמקום, היטיבה להסביר זאת בכתבה שפורסמה הבוקר בארץ ובה מובאים הנתונים שחשפנו במלואם: ״בפועל מאז שנת 2023 יש הקפאת בנייה לפלסטינים. הם לא יכולים לא לתכנן ולא לבנות. מנגד, ליהודים, יש בנייה על סטרואידים בתוך ומחוץ לקו הירוק.״

קראו את מסמך הנתונים שאנו מפרסמים היום, ואת כתבתו של ניר חסון בהארץ 🖇️ לינקים בתגובות

מה שקורה בירושלים מכתיב ומנבא את מה שצפוי בכל המרחב. דווקא משום כך ראוי להביט נכוחה אל המציאות בירושלים — לא אל מפגני הדגלים ומצעדי השנאה, אלא אל חיי היום־יום: ירושלים מתנהלת כעיר אפרטהייד — עיר שחיות בה יחדיו שתי אוכלוסיות ולכל אחת מהן מערכת זכויות אחרת — לא רק דה פקטו, גם דה יורה.

נראה שצריך להזכיר כי 40% מתושבי עיר הבירה של ישראל הם פלסטינים בעלי מעמד של תושבי קבע, והם אינם אזרחים של שום מדינה בעולם. כדי לשמור גם על המעמד הרעוע הזה, הם נאלצים להוכיח לרשויות הישראליות השכם והערב כי העיר היא מרכז החיים שלהם, בבירוקרטיה אינסופית שממררת את חייהם, ושמטרתה לגרום לעזיבתם. כשמדובר בפלסטינים ירושלמים, השאלה אם להישאר בירושלים או לחפש אלטרנטיבות אינה שאלה של העדפה, של יוקר המחיה או של אהבתם לעיר — אלא היא טומנת בחובה את הסכנה לאובדן המעמד האזרחי היחיד שיש להם, שגם הוא חלקי ופגום.

ד״ר מיכל ברייאר, ראשת תחום מחקר בבמקום, בטור דעה בהארץ לקראת ״מצעד הדגלים״ ואירועי הפוגרום הנלווים לו, ועל התושבים הפלסטינים השקופים של העיר, שמתמודדים מול מציאות מתנכרת, אכזרית ובלתי אפשרית. קראו את הטקסט המלא 👈🏻👈🏻

מצעד הדגלים האלים בירושלים מתרחב. בעירייה קוראים לזה "פיזור עומסים" | דעה מצעד הדגלים המתוכנן ליום חמישי השבוע — אותו מפגן כוח, אלימות, שנאה וגזענות המתקיים בכל שנה במסגרת חגיגות "יום הכיבוש" — צפוי לעלות השנה מדרגה: במקום לצעוד "רק"

מעל תשעים אחוז מהקרקע בישראל נמצאת בבעלות המדינה ומנוהלת באמצעות רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). הקרקע היא משאב ציבורי ייחודי ומוגבל בעל חשיבות עצומה ולכן נדרש לנהל אותה בצורה אחראית וללא משוא פנים, ולהקצות אותה באופן צודק, שקוף ושוויוני. מעבר לכך שהרשות אחראית לניהול רוב קרקעות המדינה וקשורה בקשר ישיר עם כל מגזרי האוכלוסייה, לעומד בראשה השפעה מרחיקת לכת על סוגיות של כלכלה, סביבה, משפט וחברה. לכן, מינוי התפקיד החשוב הזה מחייב כי המועמד יהיה בעל מוניטין של איש מקצוע נטול פניות ודעות קדומות. אדם שערכי יסוד של הגנה על כבוד האדם וכיבוד הזכות לשוויון וצדק חלוקתי, עומדים בראש סדר העדיפויות שלו.

מינויו של יהודה אליהו נעשה תוך הנמכת תנאי הסף לתפקיד, באופן שאיפשר לו להתמודד עליו למרות שאינו עומד בקריטריונים שהיו נהוגים לפני חמש שנים, בעת מינוי ראש רמ״י הקודם. לפיכך, מינוי זה הינו בלתי תקין ובלתי ראוי. בנוסף, הרקורד של אליהו מעלה חשש כי הפקדת ניהול קרקעות המדינה בידיו תביא להעמקה של האפליה והדרה של האוכלוסייה הערבית והבדואית, הסובלות גם כיום מהזנחה והתעלמות בכל הנוגע לתכנון ופיתוח. אליהו עמד בראש תנועת רגבים הנאבקת כנגד הכרה ותכנון של יישובים במגזר הערבי והבדואי. בנוסף, הוא כיהן כמנכ״ל המועצה האזורית בנימין ועמד בראש מינהלת ההתיישבות במשרד הביטחון שהקים השר סמוטריץ׳, במסגרתו פעל להסדרה תכנונית של התנחלויות, לקידום הסדרת קרקעות מדינה ואישורי בניה בשטחים, ולאכיפה מוגברת כנגד בניה פלסטינית. הרקורד הזה מחזק את החשש כי שיקולים פוליטיים ואג׳נדה המבוססת על אפליה והדרה יתפסו את מקומם של שיקולי מינהל תקין וצדק חלוקתי ברשות מקרקעי ישראל.

מנהל דמוקרטי תקין דורש את מינוי של אדם שיהווה "סכר" למחטפים של מדיניות קלוקלת, מפלה, מוטה פוליטית או מושחתת. לאדם כזה ראוי שיהיו אוריינטציה מקצועית, היעדר זיקה פוליטית ישירה וריחוק מקיצוניות שעשויה לפגוע ביכולת שלו לזכות באמון הציבור על מגזריו השונים. כשנושא הקרקעות ביחסי יהודים/בדואים/וערבים נפיץ כל כך, מינוי שכזה חורג לא רק מההיגיון של מינהל תקין, אלא גם מהשכל הישר ומהאינטרס של הציבור החפץ בחברה בריאה, שוויונית ומתפקדת.