אמת מארץ תצמח - השמאל השפוי חוזר להשמיע את קולו

**קריאה לעזרה**

הבחור שבתמונה הוא סוכן המוסד יוסי ג'ינו ז"ל, מי שנלחם במשך 30 שנה למען מדינת ישראל במבצעים החשאים והמסוכנים ביותר מעבר לקווי האויב.

מי שנקרא "ג'יימס בונד הישראלי", גדול המסתערבים וזה שנשלח הרבה פעמים למשימות יחיד ללא אפשרות חילוץ והציל חיי ישראלים רבים.

לפני 3 חודשים יוסי נפטר והשאיר אחריו חובות רבים ועתה משפחתו נמצאת בסכנת איבוד ביתם.

האיש הזה תרם את חייו למען ביטחון המדינה - למען כולנו.

החברים של ג'ינו פתחו בפרוייקט הדסטארט כדי להציל את בית המשפחה - זאת הזדמנות אמיתית לסייע למשפחה של האיש הענק הזה שהחברה הישראלית כולה חייבת לו.

ניתן לתרום בקישור: https://www.giveback.co.il/project.aspx?id=770

אנו נודה לכל מי שישתף את הפוסט כדי שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים ושפרוייקט התרומה יצליח.

למידע נוסף: יוסי ג'ינו ז"ל Yossi Gino RIP

חוסר הוודאות של עובדי תאגיד השידור קשה מנשוא. ראש הממשלה ממשיך שוב ושוב לשנות את דעתו. לסגור את רשות השידור, לסגור את תאגיד השידור הציבורי, לדחות, למזג, לשנות, להזיז ואז שוב לדחות – אין דרך אחרת להגדיר את זה חוץ מאשר התעללות בבני אדם.

אותם אנשי רשות השידור שעד לא מזמן נתניהו קרא להם חמאסניקים, הפכו להיות התירוץ האולטימטיבי שלו כדי לפגוע בתקשורת החופשית.

מאז, אגב, הוא כבר הספיק לשכוח אותם.

סאגת התאגיד מצטרפת לשורה ארוכה של ניסיונות לערער את יסודות הדמוקרטיה הישראלית. מככב בה ראש ממשלה בשלהי כהונתו המגלה סימנים גוברים לפרנויה. ובעיקר, היא מייצגת את קלות הדעת שבה הממשלה שלנו מוכנה לפגוע בעובדים. בבני אדם.

דמוקרטיה בריאה דורשת שידור ציבורי חזק ומתפקד, שיח פלורליסטי חופשי ועובדים שאינם עלה נידף ברוח. ממשלת נתניהו עושה כל שביכולתה כדי לפגוע אנושות בכל אלו. עלינו מוטלת החובה לעצור אותה.

מקוצר השקת ספר יגאל אלון ארוע לכבוד הספר 'יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית', מכללת אורנים, יוני 2016. דובר ראשון: ד"ר יאיר בוימל. מגיב: ד"ר אודי מנור

היום בתולדות הציונות:
96 שנה להקמתו של גדוד העבודה ע"ש טרומפלדור

"כל מה שיוצר בארץ צריך להיווצר על ידינו: כל עץ, כל ירק, כל בית, כל גדר. ורק בזיעתנו אנו צריכים להרטיב אדמתנו. ורק ידינו אנו צריכות להחיות רגביה.."
~ אליעזר שוחט

היום לפני 96 שנים, ב-י"א באלול תר"פ 25 באוגוסט 1920, נוסד "גדוד העבודה" על שם יוסף טרומפלדור. הגדוד נוסד במלאות חצי שנה לנפילתו של טרומפלדור בחצר תל חי, על ידי תלמידיו וחבריו אנשי "החלוץ" הרוסי, בימי ראשיתה של העליה השלישית (שהחלה בשנת 1919 ונמשכה עד 1923).

מטרתו הייתה "לבנות את ארץ-ישראל ברוח שיתופית" והוא פעל קרוב לעשור. הוא איגד בתוכו "פלוגות", אשר נטלו על עצמן כל עבודה קשה בעיר ובכפר – הקמת יישובים, ייבוש ביצות, סלילת כבישים, עבודה בנמל, בניין בערים, סלילת מסילות ברזל, ועוד. חבריו הם שהקימו את הקיבוצים עין חרוד, תל יוסף ורמת רחל. לכל הפלוגות הייתה הנהלה משותפת וקופה אחת. מהות הגדוד הייתה לקבל עליו כל עבודה קבלנית ציבורית וכן להיות כוח מגן וכובש בכל מקום בארץ. חשיבותו היא בכך שאינו קשור למקום אחד ספציפי אלא חבריו התפרשו בפלוגות בכל מקום אשר נדרש ברחבי הארץ ועסקו במלאכת בניין הארץ.

מקום חשוב מאוד בגדוד היה לעיקרון ההגנה, עיקרון שהטיף לו טרומפלדור ברבים. הרעיון היה לשלב בין הגנה ועבודה וזאת כיוון שהגדודים העבריים פוזרו ובידי התנועה הציונית לא היו אמצעים לממן כוח מגן סדיר שחייליו יוכלו להתפרנס ממנו. ורעיון זה אינו חדש, גם ארגון "השומר" קיים עשר שנים לפני כן מעיין קיבוץ ארצי בשם "לגיון העבודה" שהיו לו פלוגות בסג'רה ובחדרה ושילב בין השמירה והעבודה במושבות. ההבדל היה בהיקף ובמימדים הגדולים של גדוד העבודה.

"גדוד העבודה" היה ארגון אשר שם לנגד עיניו את ההגשמה הציונית בדמות ההוויה הציונית, של מגע בלתי אמצעי עם הארץ ואדמתה, של עבודות בניית הארץ, אם זה בניין ואם זה עבודות פיזיות אחרות ובראש כולן החקלאות.

רוצים לקרוא עוד על ימי העליה השלישית ורעיונותיה?
לחצו>> http://bit.ly/2csZx3Y
_____
הצלליות בתמונה: בהשראת חלוצי העלייה השלישית יצר האמן מבצלאל מאיר גור אריה צלליות חלוצים לקובץ שירים שפורסם בשנת 1925, "החלוצים : לקט צלליות ושירי חלוצים", (עורך: מרדכי נרקיס), ירושלים : הוצאת בני-בצלאל, תרפ"ה-1925.

"האחד במערכה, לפני היות כל המחנה..."
~ ב.כצנלסון על נ.סירקין.

בתאריך ז' באלול מלאו 92 שנה לפטירתו של אחד מאבות הציונות הסוציאליסטית ומראשי "פועלי ציון" בגולה, הוגה הדעות שכתב את אחד החיבורים החשובים שלא הרבה מכירים "שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית" (1898), נחמן סירקין.

ברל כצנלסון כתב במסה ביוגרפית מיוחדת אודותיו כי "היה סוער ומסעיר, רתחן ומרדן. בעל מוחין ובעל שגיונות. בני סביבתו אומרים שהיה חריף ושנון ויש אומרים אף מתמיד ושקדן."

קטע נבחר מתוך חיבורו שפורסם מיד לאחר הקונגרס הציוני בשנת 1898:

"היהודים היו העם המפורד והסותר שבהיסטוריה, עתה יהיו העם המהפכני שבעולם. הם היו הנכנע והמדוכדך שבעמים, יהיו נא לגאה ולאמיץ שבהם. ממצוקתם ישאבו את עילויים המוסרי, מענות קיומם – מתן דמות עליון לחייהם. קטן, כעור, משועבד, ירוד ואכזרי הוא היהודי כשאין הוא זוכר את עצמיותו הגדולה, אלא הוא מתכחש לה. גדול, יפה, מוסרי וסוציאלי הוא, בשעה שהוא שב אל עצמו ומכיר באני שלו. לגיבור שנפלה עליו תרדמה, הקם מעמק צוקה ואפלה, מזדקף והנה גבוה הוא לאין שיעור, משול ישראל. פניו מוקפים קרני הוד מצער העולם אשר חזה מבשרו. מרגיש הוא ביעודו לפעול צדק ולבשר אמת. מהטרגדיה ההיסטורית שלו יוצאת לו תעודה היסטורית נעלה. הוא יגאל את העולם שצלב אותו. ישראל ישוב ויהיה בחיר העמים!"
~נ. סירקין, 'שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית' (1898)

בכרוז מפורסם שהפיץ בשנת 1901 תחת השם 'קול קורא אל הנוער היהודי' כתב:
"אין הציונות אפשרית בלי הציונות הסוציאליסטית. היא היא המרחיבה את המושג ארץ ישראל ומאפשרת להתחיל מיד בהגשמת המדינה היהודית. היא מביאה לידי הסכמה את הציונות ואת העניינים החומריים והרוחניים של המוני העם והופכת את הציונות למשאת נפש גדולה שעליה יילחם העם ועליה יחיה. היא מעוררת את היסודות הבריאים, הנאורים ובעלי השאיפה שביהדות ומעמידה אותם כחלוץ בראש המחנה..."

רוצים לקרוא עוד על סירקין ותפישתו הציונית?
כנסו למאמר העיונים אודות הזרמים בציונות>> http://bit.ly/2aXcKa8

קצת רקע לתמונה מזכרונות בן גוריון:

"עבדתי בזכרון ובסביבותיה כל החורף... שכר העבודה בזכרון היה הכי נמוך, עד כמה שידעתי, בכל מושבות הארץ. עבדתי לא רק בזכרון אלא גם בסביבותיה.

לפני הפסח (תר"ע) קיבלתי מכתב מחברי שבחג הפסח תתקיים ביפו ועידת המפלגה, והזומנתי לבוא. הלכתי (ברגל, כמובן) ליפו. ההליכה נמשכה שני ימים, וכשבאתי ליפו שכבתי לנוח – וישנתי עשרים שעה בלי הפסק. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שישנתי עשרים שעות בלי הספק. השאלה העיקרית בועידה זו הייתה הוצאת שבועון מפלגתי.

רוב החברים, על פי עצת בן צבי, החליטו להוציא עיתון באידיש, אם כי בן צבי תמיד היה מדבר איתי עברית. אני התנגדתי לכך בכל כוחי, אבל נשארתי במיעוט וסירבתי לקחת חלק בעיתון. בן צבי הציע לי שאכתוב עברית, ודברי יידפסו עברית בעתון. סירבתי גם לזאת, כי לא רציתי לכתוב עברית בעתון באידיש בארץ ישראל. אבל יצאו אז מהעתון רק 2 – 3 חוברות והופעת העתון נפסקה. בועידת יפו בשנת 1910 השאלה המרכזית הייתה שאלת העתון ובאיזו לשון. הועידה נמשכה שני ימים ולילה אחד. ההחלטות העיקריות שנתקבלו:

'המפלגה מכירה את השפה העברית בתור השפה הלאומית ליהודים, ועוזרת להפצתה בארץ ישראל ובטורקיה ודורשת את זכויותיה, שהשפה העברית תוכר באופן רשמי מהממשלה ומהחברה. 'האחדות' הוא עיתון בשביל ענייני הפועל העברי ושדרות ההמון העברי הרחבות בארץ ישראל ובתורכיה. הוא יוצא לאור על ידי המפלגה – בשפה העברית.'

שבועות אחדים לפני הופעת העתון קיבלתי מכתב מהחברים שהם צירפו אותי למערכת העתון. הדבר היה קצת תמוה בעיני. אני עד אז לא ניסיתי אף פעם לכתוב לעתון, וגם לא חשבתי שאני מסוגל לכתוב לעתון. איך זה כותבים? הלא אי אפשר לכתוב מה שכתוב כבר, אלא מוכרחים לכתוב דבר חדש – היכן לוקחים את זה? והיה גם תמוה בעיני שבחרו בי למטרה זו, שלא האמנתי שאני מסוגל לה. אם כי הבינותי מדוע בחרו בי. חברי המערכת: י.בן-צבי, רחל ינאית ויעקב זרובבל, לא היו אף פעם פועלים, לא בתפוצה ולא בארץ ישראל, והיות שהעתון מוקדש בעיקרו לפועלים, נחוץ להם איש שיודע ענייני העבודה, ולכן ראיתי חובתי לקבל מינוי זה, ושבועות אחדים לפני חודש תמוז עזבתי את זכרון.

~ מתוך: ד. בן גוריון, זכרונות (כרך א'), ע"ע 48 – 50.

כשלבן-גוריון הייתה בלורית (ושפם). עם צוות עיתון האחדות: רחל ינאית, דוד בן-גוריון, יעקב זרובבל ויצחק בן-צבי (1913).

היום ל' אב הוא יום השנה לפטירתו של יצחק שדה: "חוצב, אמן ורע, מצביא - חלוץ, בהתגוננות, במאבק ובשחרור." (מהכתוב על מצבתו)

יצחק לנדוברג נולד בלובלין בג' אלול תר"ן (1.8.1890), הוא למד ב"חדר" אך השכלה גבוהה רכש גם בפילוסופיה. לאחר שלחם בשורות הצבא הרוסי ועוטר, הוא פגש את טרומפלדור שניסה לשכנעו להצטרף לתנועת "החלוץ". בתחילה שדה עזר בארגון בלבד אך לאחר נפילתו של טרומפלדור על הגנת הצפון החליט שדה לעלות לארץ כחלק מהעלייה השלישית.

באותה שנה חבר ליהודה אלמוג ומנחם אלקינד בהקמה של גדוד העבודה. במשך ששת שנות קיומו של "הגדוד" היה שדה מנהיגו, אך כתוצאה ממאבקים פנימיים וחיצוניים הגדוד התפרק בשנת 1929.

לאחר מכן עבד בעבודות שונות והיה חבר מרכז ארגון ההגנה- The Hagana.

בתקופת המאורעות הקים את הפו"ש (פלוגות השדה) ופיקד על הפו"ם (הפלוגות מיוחדות), בכך היה שדה למוביל רעיון "היציאה מהגדר" בתפישה הביטחונית העברית. שדה הקים ופיקד על מה שהיה מפעל חייו: הפלמ"ח (פלוגות המחץ). בימי הוויכוח החצי-פוליטי על הגיוס לפלמ"ח או לצבא הבריטי היה שדה מוביל רעיון הגיוס לפלמ"ח, רעיון שנתמך בעיקר בידי הקיבוץ המאוחד ושלוחותיו. על אותו וויכוח אמר שדה: "את הרובה הרוסי נושא החייל הרוסי, את הרובה האנגלי נושא החייל האנגלי, חברים , מי יישא את הרובה העברי?!"
בשנת 45' מונה שדה לרמטכ"ל בפועל של ההגנה.

בעקבות יחסים מעורערים שהיו ליצחק שדה (ולעוד כמה וכמה אנשים..) עם בן גוריון, הוא הורחק ממוקדי הכוח.
במלחמת העצמאות הקים ופיקד שדה על חטיבה 8-חטיבת השריון הראשונה בצה"ל.

יצחק שדה או בכינויו "הזקן" היה דמות משפיעה על היישוב העברי. תפישתו את הביטחון הייתה לנדבך מרכזי במחשבה הצבאית של צה"ל, הפלמ"ח עוצב על ידו כגוף הנתון למרות המוסדות הלאומיים אך יחד עם זאת הוא גוף חלוצי, המשמש את האומה והיישוב לצרכים שונים ולא רק צבאיים גרידא. בנוסף להוויתו הצבאית היה שדה גם מחנך ואיש רוח. הוא סלד מהפוליטיקה המפלגתית מה שלא מנע ממנו להיות פעיל מרכזי במפ"ם. הוא היה סוציאליסט, הומאניסט וחלוץ בכל נימי נפשו, הוא חינך לאהוב את הרובה ולשנוא את המלחמה (כדבריו).

בל' אב תשי"ב (20.8.52) נפטר שדה, מעל קברו אמר משה סנה חברו לפיקוד על ההגנה: "על שלושה דברים עמד עולמו הרעיוני של יצחק שדה: אין עם נגאל אלא בידי עצמו, אין עם חופשי המקפח זולתו, אין תיקון לעולם בלי עקירת ניצול העמל... הוא היה חוצב בסלע - חצב אבן לבניין החירות, חצב גבורה למלחמה. מנשמת הנוער חצב להבות להדליק מדורות רבות בישראל."

בשלושים לפטירתו כתבו פקודיו-חניכיו מהפלמ"ח יזכור לזכרו:
"יצחק שדה - הנה נאספים אנחנו סביב המדורה - בלעדיך. את פנייך לא נראה יותר אל מול האש. הכריעך החולי, אתה החסין בפני הכדורים.

יצחק שדה - עולים אנו לפקוד את קברך, אתה אשר הלכת חלוץ לפנינו כל הימים. היית לנו רע ומנהיג, מפקד ומורה, אב המשפחה. ממך למדנו מזוג שיבולת וחרב, עצמאות בארץ השלמה, שנאת הרצח ואהבת האדם. למדתנו אחוות לוחמים לחירות.

יצחק שדה - היית עמנו בימי בראשית בשחר הולדת כוחנו העצמאי, בימי העמל האפורים ונוכח פני המלחמה החזקה, במרי ובשחרור.

יצחק שדה - הלכו נעריך בקרב ולא שבו ואתה ניצבת איתן ועקשן, כואב ואוהב. פרשת חייך חרוטה בציפורן שמיר על לבה הגדול של הארץ הזאת.

יצחק שדה - אין אנו סופדים לך - אנשי הפלמ"ח עומדים דום ושרים. אתה אוכּלת, אך מדורתך תחיה בלבנו לעד."

הוא נקבר בגבעת ברנר לצד אשתו השלישית - מרגוט. הניח אחריו שתי בנות ובן: אידה, רבקה ויורם. בת נוספת נפטרה בילדותה ברוסיה. בן 62 ובדרגת אלוף היה בפטירתו.

לעד תישאר מדורתו דולקת.

הצעת חוק: הדגל יונף על כל אזרח זקן עם קצבת זקנה מבישה, כל ניצול שואה שאין לו כסף לתרופות , כל נכה שבקושי מצליח לחיות, כל עובד/ת בשכר מינמום, כל ילד רעב שהמדינה הזאת הפקירה.

אולי ככה הם יזכרו בממשלה שהם צריכים לשרת את הציבור ושיש גם אזרחים במדינה הזאת ולא רק דגלים.

הצעות החוק האחרונות מבית אורן חזן, נאווה בוקר ודוד ביטן שמתעסקות משום מה רק בדגלים וכו' רק מוכיחות שהם באים לשרת את עצמם בלבד.

אנחנו גאים בדגל שלנו, אנחנו לא צריכים חוקים שאנשים יניפו את הדגל, אנחנו צריכים שאנשים יהיו גאים להניף אותו.

הדגל שלנו, שמסמל את החברה הישראלית היפה, זאת שבנתה יחד כאן במשך פחות מ70 שנה מדינה שהעולם יכול רק לקנא בה, זאת שנצחה את המלחמות הבלתי אפשריות וזאת ששמרה תמיד על הצביון היהודי והדמוקרטי שלה.

מה יעזור לזקן שהולך לביטוח לאומי הדגל שמונף על הבניין כשהוא מקבל קצבת זקנה שבקושי מספיקה לחימום בחורף? מה עוזר לזוג צעיר שעובד מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי לקנות בית שאורן חזן יופיע באירועים "רק עם דגל ישראל"?

אתם מבזים את המשמעות של הדגל שלנו, משתמשים בו לכסות את כל האדישות החברתית שלכם כלפי האזרחים הקטנים.

אתם לא "פטריוטים" - אתם לא יותר ממנופפי דגלים קטנים שעושים הרבה רוח וכלום למען הציבור, ובנתיים מקבלים אחלה משכורת על חשבון כולנו.

במקום להתעסק בדגלים, תתחילו להתעסק באנשים.

מייסד ההסתדרות הציונית בנימין זאב הרצל כתב במאמרו 'הלאומיות היהודית של ד"ר גידמן' כי "הציונות אינה מפלגה, אפשר לבוא אליה מכל המפלגות, כשם שהיא כוללת כל המפלגות שבחיי העם. הציונות היא העם היהודי בדרך... ציון של העניים, של הצעירים ואף של החרדים." זאב ז'בוטינסקי, מייסד הזרם הרביזיוניסטי בציונות הוסיף "הציונות גופה איננה מפלגה אלא הסתדרות לאומית, שנועדה להכיל את כל השדרות ואת כל הזרמים בעם ישראל." (מתוך מה עלינו לעשות?, בתוך 'כתבים ציוניים ראשונים', עמ' 212).

הציונות היא תנועה המתאפיינת בהשקפות עולם ודעות רבות ומגוונות, שלעתים אף סותרות אחת את השנייה. המאמר הבא מנסה להתחקות אחר הופעתם של הזרמים השונים ולהבין את עיקרם ולהציע סקירה תמציתית של זרמי הציונות באופן כרונולוגי. חשוב לציין כי הציונות הייתה תנועה מגוונת וזרמי רעיונותיה אינם מתאפיינים בתבנית דוגמטית אחת, הניסיון להציג כאן את הזרמים לפי סדר הופעתם הוא רק למען הסדר הטוב ואילו יש לזכור שכל זרם הכיל בתוכו דעות לכאן ולכאן שלעתים התמזגו עם זרמים אחרים ולעתים סתרו אותם, והופעתם הייתה תהליך היסטורי הדרגתי ולרוב לא רק מאורע חד פעמי.

את הופעת זרמי הציונות השונים נחלק לשתי תקופות עיקריות, כאשר תקופה ראשונה מתאפיינת בהופעת זרמים שהיוו את יסודות הרעיון הציוני ואילו התקופה השנייה מתאפיינת בהתפצלות לזרמים שביצעו סינתזה בין זרמי היסוד עם השקפת עולם ייחודית שהתפתחה בהמשך.

להמשך קריאה>> http://bit.ly/2aXcKa8

"שלילת הגלות היא יסודה הראשון של האידיאולוגיה הציונית" כתב בנציון דינור, שר החינוך השלישי של ישראל.

הגיליון השני של כתב העת הציוני החדש 'אשמורת שלישית' יורד כעת מהדפוס כדי להוציא אתכם למסע מרתק בעקבות "יסודה הראשון של האידיאולוגיה הציונית" – משמעותו ההיסטורית והתחדשותו האקטואלית בימינו.

לרכישת הגיליון במסגרת מנוי לכתב העת
לחצו>> http://bit.ly/1RdfJER

פרומקָה פלוטניצקה נהרגה ב-3 באוגוסט 1943. היא היתה מראשי המחתרת החלוצית בפולין, חברת הנהגת "דרור" והארגון היהודי הלוחם. בדצמבר 1942 יצאה לרכז את פעולות ההתנגדות בבנדין. יומיים אחרי שהחל חיסול הגטו, חוסל הבונקר המרכזי על אנשיו. על רגעיה האחרונים כתבה חברת המחתרת חייקה קלינגר:
"פרומקה פלוטניצקה עומדת חיוורת וגבוהה, דומה גבוהה מן הרגיל, מעשנת סיגריה אחר סיגריה, אף על פי שזה אסור בבונקר. מה טעם לאיסורים עכשיו? ובידה אקדח דרוך: 'אמרתי לכם כי אפול יחד אתכם, כי לא אחיה אחרי מותכם'. אומרים לה: שתקי, כבר יכולת להיות בצד הארי. מותך כאן הוא מיותר. היית מחויבת להשאר בחיים. וכי מי ייטיב כל כך לספר עלינו? הרצית שנכחד ללא זכר? ואמנם מי ידע כמוה תולדותיהם וגורלותיהם של גלילות שונים. בכל רחבי פולין נדדה, בכל קהילות היהודים היא חייבת הייתה לחיות. היא עומדת גבוהה, משכמה ומעלה נוקשה, קרה ובעיניה המאובנות על פי רוב מהבהבות ניצוצות אירוניים".
היתה לאחד הסמלים של לוחמי ולוחמות הגטאות בקרב היישוב היהודי בארץ-ישראל.
בואו לקרוא את הערך עליה בוויקיפדיה, שהורחב במסגרת הפרויקט יחד עם תלמידים ותלמידות תיכון נעמת חולון במסגרת התכנית ללמידה משמעותית בהיסטוריה >>>
https://he.wikipedia.org/wiki/פרומקה_פלוטניצקה
התמונה מאתר ארכיון בית לוחמי הגטאות Ghetto Fighters' House Museum בית לוחמי הגטאות

"שנה לאחר רצח שירה בנקי ז"ל, הולך ומתבהר כי בעיר הברקת האריה עדיין לא מצא את אומץ לבו."

ניר רייזלר, עורך אשמורת שלישית - כתב עת ציוני עכשווי, מגיב לראש עיריית ירושלים, Nir Barkat - ניר ברקת, ודבריו נגד מצעד הגאווה בבירת ישראל, וטוען כי אמירתו של ראש העיר "שנה לאחר רצח שירה בנקי ז"ל צריכה לעורר שאט נפש בכל אדם אנושי ומוסרי שמבין את משמעותה – כניעה למטרתו של הרוצח, ליצור דה לגיטימציה ציבורית חברתית וממסדית ללהט"בים ולדחוק אותן ואותם בחזרה לארון. כל מי שמגדיר עצמו כציוני הוא הראשון שאמור להיות ער לזהות בין הפרקטיקה הזו לפוליטיקה האנטישמית, ולגלות אפס סובלנות לעמדה רופסת פחדנית ומכוערת כזו מולה."

לקריאה>> http://bit.ly/29VOzbK