רון כחלילי, סדנאות לתודעה מזרחית

נתחיל בסנסציה: אני מחבב את איתמר בן גביר. מצחיק, אינטלגנטי, מלא בלהט אותנטי. אני אמנם מתעב את עמדותיו הפוליטיות, בעיקר ביחס לערבים, אבל קשה לי להתעלם מהמכלול הסחבקי והמתקשר שמאפיין אותו.

הפעם הראשונה שפגשתי בו הייתה במסגרת הצילומים ל"בננה בום", מגזין אקטואלי לנוער שהתחיל בטלוויזיה בכבלים ועבר לשידורי טלעד עם הקמת ערוץ 2. כיכבו בו ילדי הפלא של התקופה: סיוון רהב, לביא זיטנר, מיכאל הנגבי, דפנה רובינשטיין ואחרים, כולם ילדים בני 12 או 13, מגניבים בטירוף. הגענו לעיר האבות, חברון, כדי לתעד את קייטנת הקיץ שיזם ילד מקומי אחד, איתמר בן גביר שמו. שחום, שמנמן, כיפה גדולה על הראש ואש בעיניים. אם אני זוכר נכון, גם הוא לא עבר את גיל 13 או 14.

וכך, בחום הלוהט של יולי אוגוסט, למרגלות מערת המכפלה, כשהשוק ברחוב השוהדא עוד שקק, לימד הנער בן גביר את חניכיו – כולם בנים עם כיפות סרוגות ענקיות, פאות וציציות – איך להתנכל לערבים: איך להפוך דוכן ירקות של ערבי בשוק, איך לענות לערבי חוצפן שפונה אליך ברחוב ואיך להתחמק ממעצר.
מעצרים היו נושא מרכזי במפגש ההוא שכלל גם שניים-שלושה תרגילים פיזיים עם מקלות. אני נעצרתי 18 פעמים, התגאה אחד החניכים, ילד כבן 9 או 10, וילד אחר גיחך בבוז: זה כלום, אני נעצרתי כבר 24 פעמים. אני 16, אמר מישהו בביישנות, ואני יותר מ-30 סגר בן גביר את התחרות וכל הילדים הביטו בו בהערצה. זה טוב להיעצר, אמר אחד הילדים, זה אומר שאתה עושה משהו טוב למען ארץ ישראל.

אני זוכר את הדרך חזרה, לתוך הארץ. כמה עצוב היה בוַאן הישן. האיתמר הזה, אמר הצלם, עוד יגיע רחוק, לא מכיר הרבה ילדים בגיל הזה שמדברים כמוהו. וכולם הנהנו בייאוש. מישהו הדליק סיגריה.

ולמה אני חופר על בן גביר כבר יומיים ברציפות? כדי לצטט את פרופ' ישעיהו לייבוביץ' שאתמול, בתגובה למאמרי ששאל "מה למזרחים ולאיתמר בן גביר?", קישור בתגובה הראשונה, מישהו העלה ציטוט מדהים שלו בדיוק באותו עניין:

ליבוביץ: החל מ-67' הוכרע שמדינת ישראל תהיה מסגרת של אלימות.

ואולי נובע הדבר מן ההרכב העדתי של האוכלוסיה, מה שנקרא "אשכנזים-ספרדים"? היום החלוקה ברורה למדי: ימין – בעיקר עדות המזרח התומכות בליכוד ושמאל – בעיקר אשכנזים התומכים במערך.

ליבוביץ: אתה חולם חלומות. גם האצ"ל וגם הלח"י היו מורכבים מאשכנזים טהורים.

נכון, אבל אז הייתה השפעת הפורשים שולית, מפני שרוב הישוב היה אשכנזי.

ליבוביץ: היא לא הייתה שולית, ואחרי 67' נתקבלה האידאולוגיה שלהם למעשה על ידי כל הציבור.

מאחר שהציבור, מבחינה דמוגרפית, רובו ספרדי היום.

ליבוביץ: לא. מאחר שמדינת ישראל הפכה למנגנון של אלימות! מי יצר את נקודת המוצא לכל זה בהכרזה שאין עם פלסטיני? גולדה! אשכנזיה שבאשכנזים. האם זה ענייננו או האם זה בסמכותנו לקבוע אם עם פלסטיני היה קיים, או אם הוא קיים היום? הלא יש היסטוריונים, סוציולוגים וסתם אנשי רוח – מאומות העולם ואפילו מישראל, הכופרים גם בקיומו של עם יהודי! על כל פנים אנחנו יודעים מה פירוש הסיסמה "אין עם פלסטיני" – זה ג'נוסייד! לא במובן של חיסול פיסי של הפלסטינים, אלא במובן של חיסולם כיחידה לאומית ו/או מדינית. באותה תקופה שקו זה נקבע לא בא הדבר – לא מן הספרדים ולא מן התימנים ולא מן המארוקנים, אלא מן הלאומיים האשכנזים! דרוקמן וולדמן הם מעדות המזרח? גוש אמונים הוא מעדות המזרח? חבל שגם אתה נתפסת לשקר הזה.
הם הגנראלים, אבל לולא החיילים – לא היו מגיעים לשלטון.

ליבוביץ: אבל הם חינכו את העם הזה ואת ההמונים ללאומנות. אתה מעלה על דעתך שאותם המונים של המארוקנים והכורדים והתימנים היו נלהבים לכבוש את ג'נין ואת רמאללה, או שעניין ארץ ישראל השלמה בכלל היה קיים בתודעתם? הטענה שהרעיון של ארץ ישראל השלמה הוא ממהות הציונות היא שקר גמור!".

מתוך הספר, "ישעיהו ליבוביץ – על עולם ומלואו/ שיחות עם מיכאל ששר", הוצאת כתר, 1987.

תודה ל Itzik Ahavan על השיתוף. צילום: Moshe Shai, פלאש 90.

ההרשמה למחזור הרביעי של הסדנה לתודעה מזרחית עכשיו בעיצומה. מספר המקומות מוגבל ❤

"תגידו", צייץ אמש איתמר בן גביר בתגובה למאמרי, "העוכר ישראל הזה (כרגיל, מעיתון הארץ) לא יודע שאני מזרחי? מילא שמאלן, אבל גם מטומטם????". עכשיו לך תסביר לאהבל הזה, כפי שכינה אותו הרב הראשי יצחק יוסף (קישור בתגובה הראשונה), שמזרחיות היא לא מוצא, אלא סדר יום. לא נראה לי שהוא יבין משהו.

והנה המאמר שעורר את זעמו הקדוש של "המזרחי":
בכל פעם שמזרחי מדבר בעיניים נוצצות על ארץ ישראל השלמה ומערת המכפלה, על חומש ותפוח ובית אל, על בנצי ודומפה והדסה מגבעת החרסינה, או אפילו על סמוטריץ', בן־גביר ואורית סטרוק, משהו בי נחמץ ומתקומם. מה למזרחים ולרעיון ארץ ישראל השלמה? מה למזרחים ולי־ב־בם הקיצוני הזה? מזרחים שאף פעם לא חלמו טריטוריה, שליטה ואידיאולוגיה מנוסחת שוטפים פתאום את הגבעות, עולים למקומות הקדושים, הררי מטפחות וכיפות סרוגות על ראשיהם; הרב קוק החליף את הרב עובדיה, חנן בן ארי כבש את קיסריה והתנחל בלבבות.

חשוב להבהיר: כל רעיון ארץ ישראל השלמה, מההתנחלויות הראשונות ועד הגרעינים התורניים ונערי תג מחיר, הוא רעיון אשכנזי. תמיד היה, מההתחלה. חנן פורת, חיים דרוקמן, דניאלה וייס ואליקים העצני. השירים, הסמלים, הלבוש, האתוס — הכל אשכנזי. קיצוני, סוחף ו"יהודי" מסוג חדש, זר למקום.
נכון, בשנות ה–80, על רקע המשבר הכלכלי החמור בתולדות ישראל, החלה תנועה הולכת וגוברת של מזרחים אל מעבר לקווי 1967. מהשיכון והבלוק, השוּליוּת והיתמות הפוליטית, אל אריאל ומעלה אדומים, לצמודי־קרקע מסובסדים ולקהילה מחבקת ולא חמוצה. בתקשורת קראו להם "משפרי דיור", רבים סיפרו על גזענות בוטה, תקרות זכוכית ודיכוי מנומס במקומות שמהם באו. התפילות השתנו, הפרשנות השתנתה, גם הסמכות הרוחנית; אפילו האידיאולוגיה חילחלה. נוקשה, בדלנית, משיחית.

לפני כשנתיים ניסיתי לברר את החלוקה האתנית מעבר לקווי 1967. אחרי ליקוט מפרך, כמעט חסר תוחלת — כי הרי אף אחד לא בודק את הקטגוריה הגזענית "מזרחים" — הסתמן שבשנת 2020 יותר ממחצית מהמתנחלים היו מזרחים. כן, בזמן שישנתם נהפכו המזרחים למסה הקריטית של האידיאולוגיה הציונית־הדתית. בכל מקום אפשר להבחין בהם: מאחורי גבו הרחב של איתמר בן־גביר, במאחזים הלא חוקיים, אבל גם בעצרות ההמוניות ובעמותות החרד"ליות, שמטרתן המוצהרת נותרה כשהיתה: להשתלט על הנרטיב הישראלי ולשנות אותו מקצה לקצה.

יש שני גלי השתכנזות מרכזיים בתולדות הקטגוריה המזרחית. הראשונה התחוללה בשנות ה–60 וה–70. עשרות אלפי מזרחים ומזרחיות, בני הדור השני, שזהותם ותרבותם נרמסה ותויגה, ניסו להידמות ל"התיישבות העובדת" שבניה ובנותיה נתפשו אז כבני האלים. הם אימצו את גינוניה, תרבותה והשקפתה הפוליטית, שנתפשה אז כשמאל ליברלי, ונהפכו לכמעט־ישראלים.

הגל השני התחולל בשנות ה–80 וה–90, אבל הפעם המודל היה שונה. לא עוד "התיישבות עובדת" שנהפכה עם הזמן ל"קיבוצניקים המיליונרים עם בריכות שחייה", אלא הציונות הדתית שנולדה מחדש אחרי המלחמה ההיא. אוונגרדית, משיחית, סוחפת. אלפי נערים ונערות מזרחים שמוסללים מאז שנות ה–80 לישיבות ההסדר ולמערכות החינוך המסועפות של הציונות הדתית שהולכת ומתעצמת, בוודאי פוליטית, הופכים למשתכנזים מסוג חדש — משיחי, קפיטליסטי ומתעב ערבים. האלטרנטיבה המזרחית המתונה שוב נמחקת. במקומה אנחנו מקבלים ציבור דתי, לאומני, שמזרחיותו היא פולקלור מתוק.

חיים גורי ז"ל, שהספיק להיות גם שמאלני (התחנך בבית אלפא ובכדורי), אבל גם תומך נלהב בתנועה למען ארץ ישראל השלמה, אמר לי פעם משהו מעניין. את ההבדל בין התנועה הקיבוצית לממשיכתה, תנועת ההתנחלות, אפשר לזקק לדימוי אחד: על מדף הספרים של הקיבוצניק תמצא את ספר התנ"ך ומעליו את אלתרמן, ואילו אצל המתנחל תמצא את אלתרמן ומעליו את ספר התנ"ך. הכל עניין של סדר עדיפויות. אנחנו היינו חילונים־לכאורה, העיד הפלמ"חניק, המתנחלים תמיד היו דתיים, זה המנוע המרכזי.

וכאן אנחנו מגיעים לחיבור הרעיל שבין הציונות הדתית ההולכת ומתחרד"לת, לבין הצעירים והצעירות המזרחים המסורתיים, בני הדור השני והשלישי, שאמנם משתדרגים כלכלית ומעמדית — בית עם גג אדום, חמש דקות מכפר סבא — אך קשה לומר שהם משאירים חותם משמעותי, תרבותי או אידיאולוגי, בתולדותיה של הציונות הדתית לגווניה. שם יחסי הכוחות נותרו בעינם: המתנחלים האשכנזים מנסחים את החזון וקובעים את המדיניות, המזרחים הם הגייסות, הערב־רב שיעביר את הבשורה הלאה, לשכונות, לעיירות הפיתוח, אל לב לבו של המיינסטרים הישראלי החדש. להתנחל בלבבות גרסת הטורבו.

אם המשתכנזים הראשונים הושפעו מרעיונות השמאל המרקסיסטי והאינטרנציונליסטי, המשתכנזים החדשים מושפעים מהימין המשיחי, הפונדמנטליסטי, החותר למדינת הלכה, בית מקדש שלישי והפרדה מגדרית. הכל אמנם מרוח בדבש תוצרת חנן בן ארי וישי ריבו (המזרחים), אבל אל תקנו את נופת הצופים האופנתית הזאת. בפרפרזה על יהודה עמיחי אפשר לומר, שמאחורי כל זה מסתתרת טרגדיה גדולה.
https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-06-18/ty-article-opinion/.premium/00000181-6cd5-d36b-a5d5-6ffdb2330000

אני שמח להודיע על פתיחת המחזור הרביעי של הסדנה לתודעה מזרחית בהנחייתי. הסדנה תתקיים בימי שלישי, בשעות הערב המוקדמות, בתל אביב. 12 מפגשים, בני 3 שעות כל אחד, שבהם נצלול אל הסיפור המזרחי, הסיפור שאף אחד לא רוצה לדבר עליו (ואם לדבר עליו – אז רק בצעקות ועלבונות הדדיים).

בין זהות למאבק המזרחי - מסע היסטורי וחווייתי, ראשון מסוגו, אל קרביו של המאבק המזרחי לדורותיו וניסיון כן ואמיתי לארגן באופן אחר את הנראטיב או הסיפור הישראלי. נצפה יחד בסרטים קאנוניים, נקשיב לשירים משמעותיים, נקרא מאמרים מכוננים, נקרע את הנראטיב הרשמי לגזרים, ובעיקר ננסה להכיר ולהתחבר לסיפור האמיתי של ישראל 2022.

מי שמצפה לסדנה אקדמית עם הרבה גרפים עלול להתאכזב. מזרחיות, עבורי לפחות, היא נקודת מבט, חוויית קיום. תרבות ושפה ומוזיקה ומאבק ואהבה ובית והיסטוריה ובעיקר היכולת להשתנות, להתעדכן. המזרחיות של תחילת ימי המדינה שונה בתכלית מהמזרחיות של היום. לטוב ולרע. הגיע הזמן שנכיר אותה. בלי תיווך וסינון וסימון. בשיר מזרחי מגניב, בסרט נשכח, במפגש עם אורחים חכמים שעברו דבר או שניים בחיים.

הכוונה היא לייצר תא/חוג חשיבתי קטן, מעורבב אתנית ודתית, שימשיך להפיץ את הבשורה הלאה, לכל שבטי ישראל. במוזיקה, בכתיבה, בקולנוע, בגרפיטי, מחול או תרבות בכלל. קולנוע כתת-מקלע, שירה כזעקה, טקסט כאגרוף תודעתי, תודעה כבסיס לאינתיפאדה חברתית.

בין זהות למאבק המזרחי | בין המציאות לקולנוע התיעודי | סדנת תודעה ראשונה מסוגה - 12 מפגשים, 3 שעות כל פעם. החל מאמצע יולי, ימי שלישי, בין 18:00 ל-21:00, בתל אביב. העלות? 3,000 ₪ פלוס מע"מ.

מעוניינים? מעוניינות? אנא השאירו כאן הודעה ואחזור אליכן בהקדם ❤

בצילום של נמרוד סונדרס: הסופר האהוב א.ב יהושוע ז"ל שהלך שלשום לעולמו.

בעוד כחודש מסתיים המחזור השלישי של הסדנה לתודעה מזרחית בהנחייתי, שהוא בעצם המחזור הראשון, החלוצי, שהתארגן וביקש עוד סיבוב. בכל מקרה, גם הסיבוב הנוסף מגיע בקרוב אל קיצו - בכי, בכי, בכי - ואל תשאלו, מתפנה לי ערב שלם שבו אני יכול לפתוח מחזור חדש, טרי ורענן.

חשבתי על ימי שלישי בערב, בין 18:00 ל-21:00, בתל אביב כמובן, לא יותר מתריסר משתתפים. נקשקש, נחפור, נברר, נראה דוקואים משני-תודעה, אבל גם נרקוד ונצחק ונשחרר.
אם את או אתה בעניין, אנא השאירו הודעה בעמוד זה. אם אני רואה שזה מסתדר למספיק אנשים מגניבים – יוצאים לדרך כבר בחודש הבא. יש מצב שהפעם אתעד את הסדנה, עוד לא החלטתי. פרטים בקרוב.

הטקסט שמגדיר את הסדנה, למי שצריך עדיין הסבר, בתגובית הראשונה. מחכה לכם.ן ❤

המאמר שלי בהארץ: "כולם מדברים על טרנד המסורתיות, תפוח האדמה הלוהט של מערכת הבחירות הממשמשת ובאה. מסורתי, אומרת הצמרת המזרחית בליכוד, בגיבוי התקשורת הדתית־הימנית ובראשה הפרשן אבישי בן חיים, הוא שם קוד חדש־ישן למזרחי האותנטי. מזרחי אמיתי ומחובר, הם גועשים, הוא מזרחי מסורתי. אין דבר כזה חילוניות מזרחית; החילוניות המזרחית, כמו השמאל המזרחי, נולדה ממכבשי כור ההיתוך של מפא"י והשמאל האשכנזי החילוני.

לפני כחמש שנים במסגרת צילומי סדרה, שתיעדה את גל העלייה המסיבי מצרפת לישראל של ראשית המילניום (הצרפוקאים, תאגיד השידור, כאן), נקלעתי לבית הכנסת הגדול של פריז, שם אירגנו הרב הראשי והסוכנות היהודית טקס פרידה מרגש מעשרות משפחות יהודיות שבחרו לעלות לישראל. להפתעתי, מצאתי את עזרת הנשים נטושה. עשרות הנשים שגדשו את בית הכנסת ונופפו בדגלוני ישראל ישבו בהיכל המרכזי, שוות בין שווים ובלא מחיצות, וילונות ומדרגות עקומות. מצד שמאל של האולם ישבו הנשים, מצד ימין הגברים, וביניהם מעבר הליכה רחב ונוח, שמגיע עד הבמה, הרב והפרוכת.

כשהתעניינתי, סיפר לי אחד המתפללים, יהודי מבוגר שנולד במרקש והיגר לצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה, שגם במרוקו, בוודאי בערים הגדולות, לא הקפידו להפריד בין נשים לגברים; שההחמרות, גם המגדריות, נולדו בישראל, כנראה בהשפעה אשכנזית, שתמיד היתה נוקשה יותר ודיכוטומית.

נעבור לקצה השני: החרדיות המזרחית נולדה פה, בישראל. גם אם תחפשו בזכוכית מגדלת לא תמצאו חרדים במרוקו, במצרים או בעיראק, בוודאי לא בערים הגדולות והמודרניות, שם חיו רוב היהודים, בנבדלות או באינטגרציה מוחלטת. אמנם היו רבנים גדולים, גם בערים הגדולות, וקהילות דתיות מתבדלות ואדוקות, אבל קשה לומר שהיו חרדים בארצות האיסלאם. יותר מזה: רוב הקהילות המזרחיות של סוף המאה ה–19 ותחילת המאה ה–20 היו חילוניות באופיין. הקהילה התימנית היתה דתית, גם חלק מהקהילה הצפון אפריקאית, בעיקר הפריפריאלית, כאמור, אבל כל השאר היו די חילונים, בוודאי בנראות: הולכים לבית הכנסת שלוש־ארבע פעמים בשנה, מקיימים את הטקסים היהודיים המרכזיים, כשרות בסיסית, אבל חילונים, חלקם הקטן קומוניסטים. נוסעים בשבת, לומדים ברשת החינוך אליאנס, מושפעים משלל תרבויות, פחות קידוש וצומות ואיסורים.

ישראל הציונית והחילונית, בוודאי בעשורים הראשונים, לא הבינה את הפלואידיות האמונית הזאת. בתפישתה הדיכוטומית יש שתי קטיגוריות בלבד: דתי או חילוני, אין באמצע. הדתי אמנם מתפרק לחרדי ולציוני־דתי, אבל החילוני לעולם נותר חד־ממדי, בדלני ותוקפני. הוסיפו לזה את התיוגים השליליים שהוא השית על הדת והדתיים במשך השנים, ותגיעו לבד לאחד הסטריאוטיפים שקמו על יוצרם: מזרחי שווה דת. פרימיטיבי, בור ושמרני כמוה. לא לחינם כנראה הוסללו עשרות אלפי הצעירים המזרחים, עם קום המדינה, למוסדות ולבתי ספר דתיים וחרדיים אשכנזיים, שם עברו אינדוקטרינציה רדיקלית, שהפכה אותם לחרדים או לציונים דתיים, כמו שהממסד מכיר ואוהב לשנוא.

עידן בנימין נתניהו, אם כך, לא רק שהצמיח מעמד ביניים מזרחי חדש, פרו־ליכודי, הוא גם הינדס את תודעתו הדתית: מחילוניות מזרחית נינוחה ולא מנוסחת למסורתיות מוגדרת, שפירושה לאומנות, ציונות על סטירואידים ושמרנות נוסח אשכנז. דומה, שהחילוניות (או המסורתיות) המזרחית הישנה והטובה התפוגגה ואיננה. כמעט כל המזרחים הייצוגיים נהפכו בעשור האחרון למסורתיים — זמרים מזרחים רבים אינם מופיעים בשבת, למשל; רובם הקליטו "פיוט מבית אבא" ב"נגיעה עכשווית"; יותר ויותר שחקני כדורגל מתלוננים על משחקי השבת, רבים גם מקפידים להעלות סלפי מהודר עם טלית ותפילין; חברי כנסת מציפים את הרשת בצילומי חריימה וחלות לשבת, מפרשנים את פרשת השבוע, ובעיקר מייצרים משוואה מצמצמת, ולפיה מזרחי אותנטי הוא מזרחי מסורתי, כפי שהם מפרשים מסורתיות: נחרץ, עממי, שונא־שמאלנים וערבים, או בקיצור — ביביסט.

ניסיון המחיקה האגרסיבי של החילוניות המזרחית והפיכתה לסוג של השתכנזות — כלומר, לבגידה וסטייה מהתקן — הוא לא רק מהלך אסטרטגי מבריק של נתניהו ולהקתו, שנהפכו לשומרי הסף של המזרחיות החדשה, אלא גם צעד משמעותי של ישראל לעבר התהום הפעורה של פונדמנטליזם יהודי נוסח איתמר בן גביר, שגם הוא גילה את מזרחיותו באחרונה. יש להודות: אם המסורתיות המזרחית המתוקה, שלזמן מה היתה הסיכוי האחרון לנירמול הישראליות ההולכת ומקצינה, נהפכת למופע גזעני נגד ערבים ושמאלנים אשכנזים, או מוכפפת בגסות היסטורית לאינטרסים של נתניהו, שבשורה התחתונה היה רע למזרחים — באמת אין סיכוי למקום הזה.

אובדן המסורתיות המזרחית המתוקה ***

אז המחזור השני של הסדנה לתודעה מזרחית בהנחייתי הגיע אתמול אל קיצו המהיר מדי. 12 מפגשים טעונים, סרטים נפיצים, אורחים מרתקים וים ויכוחים הסתיימו בחיבוקים ובהבנה שאנחנו לא נפרדים, רק מחפשים דרך להמשיך הלאה. תודעה, אם למישהו היה ספק, היא דבק המגע החזק בתבל. יותר מאהבה.
אז תודה לMoshe Musa Sh*trit, החכם באדם, המרוקאי השלם, בעל שיער המשי, שטס היום למרוקו. בלעדי!
תודה לDalit Ofer האהובה שהתמכרתי לקול השבור שלה ולמחשבות העמוקות שלה על מהות הישראליות.
תודה לOrli Harari המרגשת והרגישה, הר געש מתפרץ, גוש של עדינות וסתירות.
תודה לYehuda Nahari החתיך שעזב אותנו לפני שבוע וטס לאל.איי, לצמיתות, בילקוטו תסריט מרהיב שהיה שותף לכתיבתו. בהצלחה, אחי!
תודה ל Wa Jima ההורס שהפלייליסטים שהוא רוקח נשענים על ידע והיסטוריה ורגישות ואהבה. תמיד אהיה פה בשבילך.
תודה ל Yossi Atoun, חבר ואח, שרק הנוכחות שלו משרה עלי איזה סוג של שקט וביטחון. תודה, אהוב ליבי, הפכת לשיר.
תודה לTali Harari Elad המרגשת, שהגיעה לסדנה "למרות שהיא אשכנזיה" ופתחה את הלב והראש ועכשיו היא יפה יותר בעיני. אנחנו עוד ניפגש.
תודה ל Itzik Goel, הידען המופלג, שכל פעם שהוא פתח את הפה - כולנו השתתקנו. כזה חכם הוא.
תודה לחן שרעבי, הפעיל החברתי הנמרץ, חדור המטרה, שאמן יצליח להגשים את שאיפותיו הפוליטיות.
תודה ל Ron Azulay החכם, מנהל המנזר, שאמנם נטש אותנו באמצע, אבל אני יודע שהוא עוד ישתמש בצידה שהוא לקח איתו בעתיד, אין אפס.
תודה לGalit Ben Simhon ופנתרה על האירוח ושיחות הסמול-טוק המתוקות במרפסת.
הסדנה הבאה נפתחת בחמישי הבא, באותו מקום. תודה ליקום, ותודה לכל הפעילים המזרחים לדורותיהם שאת סיפורם אני מתעקש לספר. אתם האדמה, הרוח והאש.
בצילום: סעדיה - או שהעוגה תהיה לכולם, או שלא תהיה עוגה - מרציאנו זצ"ל, ממנהיגי הפנתרים השחורים

מאמרי בהארץ. תגובה לאורי משגב והתייחסות למונח משתכנז:

לידיעתו של הקורא אורי משגב: "להשתכנז" – ואני מתעב את המילה הזאת, אך טרם נמצאה הגדרה אחרת ומדויקת יותר - זה לא רק להסתנן אל בין קווי היריב האשכנזי תוך העמדת פנים ומחיקת האני, זה לקבל ללא עוררין את ההיררכיות המופרעות והגזעניות שיש לו בראש. זה להאמין שיש תרבות "אשכנזית" (או ישראלית) נשגבת ומתחתיה, הרבה מתחתיה, התרבות "המזרחית", ואחריהן, אומללה שכמותה, התרבות הערבית הבזויה והרצחנית.

ההשתכנזות היא בעצם סיפורו של הדור השני והשלישי המזרחי, או סיפורם של כל מזרחי או מזרחית שאיימו לסדוק את תקרת הזכוכית שנבנתה קרוב מדי לשערותיהם השחורות. אין, פשוט אין, מזרחי או מזרחית שהצליחו לפרוץ את מחסומי התודעה, ההשכלה או המעמד מבלי ששילמו מחיר יקר, לעתים בלתי נסבל - והשתכנזו.

להשתכנז זה להאמין לכל הזבל הציוני האשכנזי ולקבל אותו כתורה מסיני; זה לעברת את השם, כי אחרת לא תתקבל לגל"צ, לאקדמיה או למקום עבודה נחשק ומתגמל; זה לעדכן את הביוגרפיה ולספר, כמוני למשל, שהוריך הגיעו מגרמניה הנאצית או מפולין; זה למחוק את שאריות המבטא ומילות הסלנג השוצפות; זה לשנות את הלבוש ואת היציבה ואת שפת הגוף. כי אחרת, נשמה, אין לך גרם של סיכוי. לנצח תישאר "מזרחי". כלומר, חסר השכלה, דתי שמרני, פריפריאלי, חשמלאי מוסמך או שוטר וסוהר.

יותר מזה, להשתכנז זה גם להיות יותר קדוש מהאפיפיור. זה לנוע בחן מוגזם, מצד לצד, בערב שירה בציבור, לרקוד ריקודי עם עד אמצע הלילה, ללבוש חולצה פשוטה וג'ינס, לצטט את תרבות המערב ואת ערכי הליברליות המערבית (כאילו הם צמחו בשטעטל, ולא בליברפול, ברלין ושיקגו); וזה בעיקר לשתף פעולה עם השלטון הציוני שבמהלך ילדותי קראו לו מפא"י והיום קוראים לו הליכוד, על ערכיו הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים, גם אם הם פירקו את משפחתך, ביזו את תרבותך והקיאו אותך ממשפחת העמים הנאורים.

להשתכנז זה להאמין לנרטיב הציוני האשכנזי שקיטלג אותך כמזרחי נחות ומתלהם, גזען ואלים, גם אם הוריך הגיעו לכאן מקזבלנקה, קהיר או בגדאד הקוסמופוליטיות. להשתכנז זה להאמין לנרטיב הציוני שסימן אותך ואת שושלתך אחורה כבורים ועילגים, אנשי צווארון כחול ומסמורטט וכימנים ביביסטים, מבלי להבין ולדעת שההיפך הוא הנכון - שאתה התרבות, אתה הבשורה, אתה האלטרנטיבה; בטח לחיים משותפים עם "האויב" הערבי שאותו נאלצו המזרחים לרצוח כדי לשרוד.

להשתכנז, יקירי, זה כואב. זה פצע שלא יגליד לעולם. זה שינוי רדיקלי, לא טבעי, למי שאתה ולמה שאתה. אני זוכר למשל את ראשית השתכנזותי בהדסים באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת. זה לא שמישהו ממורי ומחנכי ציווה עלי להשתכנז, לאמץ את התרבות האשכנזית ואת המיתוסים האשכנזים - להשתכנז זה לבחור. לבחור כדי לשרוד. לבחור כדי לחיות חיים ראויים. זה למחוק את הוריך, להתבייש בתרבותם הפרימיטיבית, לכבות להם את הרדיו עם השירים הערביים, לצוות עליהם לדבר רק בעברית תקנית, כי אחרת הסוד יתגלה; זה להפוך למומחה לפאנק האנגלי של תחילת שנות השמונים, כי מי זו בכלל אום כולת'ום או זהר ארגוב? זבל שלא ברא השטן.

נכון, במהלך שנות השלושים לחיי חזרתי הביתה. גיליתי את אוצרותיה של התרבות שאותה אני נושא, את שרשרת הדורות, אבל נקודת המבט האשכנזית, הדיכוטומית, שהושרשה בי. במובן מסוים חזרתי הביתה מאוחר מדי. התהום ביני לבין הורי, למשל, לא הצטמקה. תמיד, עד היום, אני רואה בהם את הבורים ההם, עם התרבות והערכים הנחותים. אני משתדל שלא. אני נלחם בזה בכל כוחי. הרי לא נותרו להם עוד הרבה שנים לחיות. אבל ההשתכנזות טבועה בי, כמו המזרחיות עצמה.

במובן מסוים אפשר לומר כי כשאני אומר "משתכנז" אני לא מתכוון לעלוב, אלא לציין עובדה ביוגרפית פשוטה ואכזרית מאין כמוה: גם אם תחפש בנרות לא תמצא בדובר גרם מזרחיות. בוודאי לא סדר עדיפות מזרחי. המשתכנז ינפנף עד מחרתיים במוצאו המזרחי, בוודאי היום, יצטלם מאחורי איזו מופלטה בדבש, אבל כשזה יגיע למאני טיים, הוא תמיד יעמוד לצד האשכנזים, משמאל ומימין, גם אם הם טועים וגם אם הם גזעניים המעוניינים לשמר את מוקדי הכוח המעוולים שלהם.

אי-אפשר למחוק נקודת מבט, גם אם היא נרכשת בדם, יזע ודמעות. אי-אפשר למחוק תפיסת עולם, גם אם היא מאוחרת ולא טבעית. לכן, גם אבי בניהו, ידידי, וגם אני ובני דורי, בעיקר אלו שפרצו את תקרות הזכוכית והבטון של שיכוני ילדותינו, לעולם נהיה משתכנזים. אבל משתכנזים גאים. כאלה שהרוויחו את שני העולמות, גם אם הם מסוכסכים עד מוות.

עכשיו תורך.

אני משתכנז גאה ***

מאמרי בהארץ, הפעם על החרדים, אפרופו הפיגועים המזעזעים בבני ברק ובאלעד:
"ארבעה תהליכים חשובים התחוללו בחברה החרדית, האשכנזית והמזרחית, בשני העשורים האחרונים. הראשון הוא חיסול מקור הסמכות. סוף עידן המר"נים, כפי שכינה זאת פעם אבישי בן־חיים. לחברה החרדית, על שני פלגיה האתניים המרכזיים, כבר אין הרב שך, לא הרב עובדיה יוסף ולא הרב חיים קנייבסקי. הציבור החרדי נשאר יתום מסמכות רוחנית גדולה.

התהליך השני הוא שינוי מעמדי. בשנות כהונת בנימין נתניהו כראש הממשלה צמח בישראל מעמד ביניים חדש, "המקורבים לצלחת", שכולל את רוב הציבורים המודרים: מזרחים, פלסטינים אזרחי ישראל, הציונים הדתיים וכמובן החרדים, שהיו חלק אינטגרלי משלטון נתניהו והליכוד במשך השנים. כל אלה הצמיחו מתוכם מעמד ביניים חדש, ליכודי בהווייתו. גם בציבור החרדי נולד מעמד ביניים חדש. הסוציולוגים קוראים להם בשם "חרדים מודרניים": יותר פתיחות, יותר טכנולוגיה, יותר השתלבות בערים חילוניות, יותר השכלה, יותר זכויות נשים ופחות פטריארכיה. האורתודוקסיה השמרנית אמנם יוצאת מכליה ומשחירה את הציבור הזה — כשליש מהחברה החרדית — אך נדמה שהרכבת כבר עזבה את התחנה.

התהליך השלישי קשור בציונות. אם הציבור החרדי האשכנזי (החרדיות המזרחית נולדה באמצע שנות ה–80) אופיין בתחילת ימי המדינה כציבור אנטי־ציוני המסוגל לנהל משא ומתן עם הגדולים שבאויבי ישראל, הפלסטינים, למשל, הרי היום יותר ויותר חרדים מגדירים את עצמם כציונים. כלומר, דורשים את חלקם בעוגה הלאומית ורוצים להיות שותפים מלאים בעיצוב דמות המדינה. יותר ויותר חרדים עומדים בצפירה, תולים את דגל ישראל ושרים את ההימנון.

התהליך הרביעי הוא שינוי פוליטי טקטוני ממש. יותר ויותר צעירים חרדים, שחיו בחברה סגורה, שמרנית, ענייה ומתעבת זרים (ערבים, מזרחים, להט"בים וכו'), פורצים את מחסומי הפוליטיקלי־קורקט החרדי ונעמדים מאחורי איתמר בן־גביר ובצלאל סמוטריץ', בנצי גופשטיין ופעילי להב"ה. בשנים האחרונות רואים יותר ויותר חרדים צעירים המדלגים בקלילות מעל לממלכתיות הליכודית, קוראים "מוות לערבים", מיידים אבנים ומקלות בעוברי אורח ערבים ומצטרפים למסעות ההפחדה של בן־גביר וכנופייתו ביישובים הערביים וביישובים המעורבים.

פעם, זוכר כל ישראלי מעל גיל 50, היה הציבור החרדי מעין תקווה בעיני השמאל הרדיקלי. שמאלנים, יהודים ופלסטינים, ראו בציבור החרדי האשכנזי שותף אסטרטגי אפשרי. בבוא היום, קיוו האופטימיסטים, יתאחדו כל האנטי־ציוניים והאנטי־קולוניאליסטים — יהודים וערבים, חרדים וחילונים — ימוטטו את הציונות המעוולת ויכוננו כאן מדינת כל אזרחיה. זה לא קרה. שאריות התקווה נגוזו לפני יותר משני עשורים, כשבנימין נתניהו עלה לשלטון לראשונה וחידש, בתהליך אבולוציוני מרהיב באנוכיותו, את "ברית הדפוקים" של מנחם בגין. החרדים, שתמיד שיתפו פעולה עם "השמאל הציוני" ודוד בן־גוריון, אם כי בשו־שו, מתחת לשולחן, נולדו מחדש; הפעם בפרהסיה, כשותפים לגיטימיים. שרים בכירים, חברי קבינט, פרשנים וזמרים, אפילו בצבא ניכרת השפעתם ההולכת וגדלה.

מצד אחד, זה יפה ודמוקרטי, סוף סוף נכנסות לשדרה השלטונית קבוצות מודרות, שלא מצאו דלת פתוחה אצל שום מפלגת שמאל או מרכז; אחרי עשורים של דיכוי, הלעגה ונעילת שערים, ציבורים ענקיים מוצאים מקום במפלגת השלטון המתרחבת. אבל מצד אחר, וגם את זה יש לזכור, אין ארוחות (פוליטיות) חינם.
מה שקרה לציבור המזרחי קרה גם לציבור החרדי. שניהם עברו סוציאליזציה עמוקה לעמדות של הליכוד, שהקצין — כלכלית, מדינית ופוליטית. מציבורים מתונים, קהילתיים באופיים, נהפכו גם המזרחים וגם החרדים — לא כולם, כמובן, אבל זו המגמה הברורה — לנדבכים אידיאולוגיים של הליכוד וערכיו: קפיטליסטים, שונאי זרים וערבים. השיא היה במערכת הבחירות האחרונה, כשש"ס העלתה את הסלוגן המרכזי שלה, "ביבי צריך אריה חזק", שפירושו: ש"ס המתונה מתה, יחי הליכוד הגדול.

כניסת החרדים האשכנזים לתוך הימין הקשה נוסח בן־גביר וסמוטריץ', ועד לפני כשנה גם נפתלי בנט ואיילת שקד, היא אולי מובנת מאליה. רוב החרדים האשכנזים גדלו בחברות מתבדלות ושונאות זרים, ולכן, קרוב לוודאי, פחדם מהערבים ושנאתם להם גדולים שבעתיים. אך כשרואים את השבאבניקים המזרחים צועקים "מוות לערבים" ומנופפים באגרופים, אבנים ומקלות — הלב נזכר בפיוטים המזרחיים, הנשענים בחלקם על לחנים ערביים, בפסיקה ההיסטורית של הרב עובדיה יוסף, "שטחים תמורת שלום", ערב הסכמי אוסלו, וברבני השכונות של ילדותנו, שהיו מורים ומגשרים ומפייסים. עולם הולך ונעלם.

החרדים הקצינו, כמו המזרחים ***

מאמרי אתמול בהארץ:
מלחמת הדת הפנים-ישראלית ניצתת מדי זמן מה. זה קורה בדרך כלל בעתות מצוקה שלכאורה אין להן פשר. נניח, מגפת הקורונה שבידלה באופן מובהק את הציבור החרדי האשכנזי אחרי שהעדיף להיענות לדרישתו של "שר התורה והיראה", הרב חיים קנייבסקי, ושלח את צאצאיו לבתי הספר ובתי הכנסת תוך שהוא מעורר את רעמו של הציבור החילוני הצייתן. או אפילו הלווייתו ההמונית של אותו קנייבסקי, ששיתקה ללא צורך את גוש דן וגרמה להפסדים עצומים לציבור היצרני, שממילא כורע תחת נטל שתי האוכלוסיות הנזקקות ביותר בישראל – החרדים והערבים.

"מלחמות, כבר לא קורות בחורף. אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא", שרה פעם סי היימן. עד שזה מגיע לחרדים. בקיץ הלוהט של הקורונה, במארס הקר ביותר מזה מאה שנה - תמיד זה זמן נוח לשחרר את פרצי השנאה והתיעוב כלפי הציבור הזה, שבניגוד לציבור החילוני, תאב הקפיטליזם, הטכנולוגיה והגלובליזציה, מתעקש לשמר את העבר (והגלות) ולהיזהר מפני החידושין והעירבובין שמזמנים לנו החיים הפרוצים.

אש המחלוקת לא נכבית לעולם, זוהי הרי מהותנו היהודית, גם אם לא תמיד היא כובשת את כותרות העיתונים או את מהדורות החדשות. זה מה שהביא כנראה את יו"ר "הפורום החילוני", רם פרומן, לכתוב מאמר בוטה, מעל דפי עיתון זה ממש, ובו הצעה מבעיתה שמשמעותה אחת: שתי מדינות לשני עמים - אחת לחילוני, השנייה לדתי. גם ההתגוששות האחרונה בין עקיבא נוביק לבין רוגל אלפר, אפרופו פסיקת בג"ץ בשאלת הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל בפסח, ניצתה בעקבות הגשת העתירה הצודקת-אך-לא-חכמה של אותו "פורום חילוני", שבהיעדר גופים חילוניים יצוגיים אחרים, הפך למנסח החילוניות העכשווית. גם מאמריו המתלהמים של אורי משגב בנושא זה הם חלק מאותה מלחמה בלתי פוסקת בין "כוחות החושך" ל"כוחות האור" בעיני עצמם ואדייק ואומר – מלחמה פנים-אשכנזית קלאסית.

מהי מלחמה פנים אשכנזית, אתם שואלים? מהם מאפייניה? ובכן, המאפיין המרכזי שלה הוא קיצוניות ודיכוטומיות. או שאתה חילוני מובהק, אתאיסט ברבאק, כל הזמן עם חוד העיפרון בעיני היריב (שהוא כמובן כל מי ששונה ממך), או שאתה חרדי קיצוני, שאבעס-שאבעס, חיתולים מלאי צואה, פרשים ומכת"זיות. אין באמצע. הכל פרנציפים בין בעלי כוח שרק מעמידים פני קורבן, כל אחד בתורו, ובעצם נלחמים על שימור כוחם, הסימבולי והממשי.

הנה אלטרנטיבה למחשבה: בשנים האחרונות יש אמנם נטייה מוגזמת לסמן את המזרחים כמסורתיים ולהעמיד את המסורתיות המתונה והמחבקת על ראש שמחתנו, אך לא יהיה זה מופרך לומר שהמזרחים הביאו לישראל גם חילוניות אחרת. פחות דווקאית, פחות אצבע בעין, פחות חוקים וכללים מנוסחים מטעם הממלכה, והרבה יותר טבעיות וזרימה. דתיים וחרדים אף פעם לא הפחידו את המזרחים. הם תמיד ראו בהם חלק מהמרקם המוכר, חלק מעמם, גם אם הם בחרו אחרת.

בניגוד לסטריאוטיפ הרווח שתייג, מלכתחילה, את המזרחים כדתיים (לכן, הוסללו הילדים המזרחים לבתי ספר דתיים וחרדים בגלי העלייה ההמונית לישראל; לכן פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח אופיין כדתי - כל הזמרים חבשו כיפות שרו טקסטים מולחנים מהמקורות, ועוד), רוב המזרחים שהכרתי, בוודאי העיראקים, המצרים, הטורקים, היוונים והבלקנים, הם חילונים על מלא. לא מסורת ולא פיוטים, לא בית כנסת ולא בס"ד. הם אמנם לא ביזו את היהדות ומאמיניה, גם לא קברו את אמם בעודה בחיים כסמל לאיזה מרד מיתי, אבל מוזיקה וסיגריות, מיני ומחשוף, כדורגל וחראקות היו גם היו ברוב השכונות המזרחיות, בוודאי בשנות השבעים והשמונים. כל זה היה גם אם אף אחד, בוודאי לא המדינה ומוסדותיה הרשמיים, הגדיר אותם ככאלה.

תמיד שואלים מה האופציה, מה הלאה. איך מיישבים את הסכסוכים האוטומטיים, העמוקים מים, בין האשכנזים לבין עצמם (שתמיד מסתיימים עם שעיר מזרחי לעזאזל שבעזרתו מטהרים את המצפון המוכתם)? ואני אומר: טלו קורה מבין עיניכם, הביטו על האופציה החילונית-מזרחית המתונה, על ה"גם וגם" הקלאסי, על ההווה והעתיד הנכרכים יחד בטבעיות, ולימדו משהו על פשרה והקשבה וחוקים שנוצרים מלמטה, לא כאלה שמגיעים עם פטיש בג"ץ שמשקלו 16 טון לפחות.
Ron Cahlili

גם לחילוניות יש אופציה מזרחית ***