בית אריאלה וספריות תל אביב - יפו

למצוא את הקול שלך - סדנת כתיבה והשראה לשבוע הספר:
מפגש כתיבה מיוחד עם הזמר, היוצר והפזמונאי דודי בר דוד.
בסדנה ישתף דודי מתהליך היצירה שלו, יספר על הדרך משיר לרעיון ועד ליצירה שלמה, ויעניק כלים והשראה לכתיבה יוצרת.
ביום רביעי, 17.6 בשעה 19:30
בספריית כוכב הצפון, רח' אבא קובנר 16.
מחיר: 20 ש"ח.
קישור>> https://ariela.today/events/dvdy-br

צילום: שילת מזרחי

"כשאתה בן שש אתה לא באמת יודע שאתה שונה, ילדים אחרים אומרים לך את זה. אם אתה לא רוצה לשחק כדורגל ואתה מעדיף לשחק עם בנות ולאסוף תכשיטים אז גורמים לך להרגיש כמו אאוטסיידר. ואתה יכול לעשות בערך שני דברים עם זה: לאמץ את זה או להתחבא. למזלי אני אימצתי את זה ומוזיקה היא מקום הבריחה שלי".

ג'ורג' או'דאווד, הילד הקטן שלא רצה לשחק כדורגל, גדל והפך לזמר המצליח בוי ג'ורג', סולן להקת 'מועדון תרבות'.

השנה הייתה 1982 והלהיט שלו Do You Really Want To Hurt Me? שיגע את העולם.
את צופי הקליפים בישראל לעומת זאת, שיגעה העובדה שהוא לובש בקליפ חולצה עליה נכתב בעברית משובשת "תרבות אֲגֻדָּה"

והנה, אחרי 2000 שנות גלות, נמצא הסבר לחולצה, בכתבתו של איתי יעקב בוויינט:

סו קלאוס הייתה מעצבת צעירה בראשית דרכה. היא בדיוק סיימה לימודי עיצוב וטקסטיל ויצאה לשוק העבודה של לונדון של סוף שנות ה-70. לרוע מזלה, זה היה בדיוק בזמןבו מרגרט תאצ'ר סגרה את כל מפעלי הטקסטיל הגדולים של הממלכה המאוחדת.
קלאוס מצאה את עצמה מכתת רגליים ומוכרת חולצות מדלת לדלת.
יום אחד עלה בדעתה רעיון לנסות ולהדפיס בעצמה חולצות.
ועל השולחן בסקווט שבו גרה היא יצרה הדפסי משי על חולצות שאותן מכרה בשוק קמדן ולבוטיקים.
מי שעבד כמוכר באחד מאותם בוטיקים היה ג'ורג' או'דאווד, שלימים יתפרסם בשם הבמה שלו: בוי ג'ורג'.

את הכיתוב העברי "תרבות אֲגֻדָּה" תרגום לא מדויק למילה "מועדון", אימצה קלאוס מספר עברי ששבה את ליבה בספרייה במזרח לונדון, והוסיפה לו ורדים, מגן דוד, אלמנט רסטאפרי ועוד.

לונדון של אותן שנים הייתה מלאה בגזענות היא מספרת, והיא ביקשה לצאת כנגד זה, ולבטא בעיצוב את הרוח הרב-תרבותית של הלהקה: מגן דוד בהשראת הרקע היהודי של המתופף ג'ון מוס וסגנון הקריביים של הבסיסט מייקי קרייג.

"זה היה בעידן שלפני האינטרנט. אהבתי את הכתב העברי, שהיה בעיניי מאוד מיוחד, והעתקתי אותו לספר הסקיצות שלי – אבל כנראה שהעתקתי לא נכון", היא מסבירה את הטעות ההיסטורית שהפכה לקאלט.

יומולדת שמח לבוי ג'ורג' שחוגג היום יומולדת 65!
היו לכם פוסטרים שלו על הקירות בחדר מעל הספפה? החלפתם חומרים עליו עם מתכתבים מעתלית במעריב לנוער?

בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך המקורות הבאים:
-בוי ג'ורג': "אנשים בישראל צריכים לראות אותי מופיע"/ שירית גל, וויינט, 22.10.17

-המעצבת מאחורי החולצה בעברית של בוי ג'ורג': "לונדון של שנות ה-80 הייתה מלאה בגזענות"/ איתי יעקב, וויינט, 29.01.26

בסוף שנות ה-50 התגלגל בין הבארים המפוקפקים של רחוב אלנבי, הסופר הפולני מארק חלאסקו, שנודע בכינויו "ג'יימס דין הפולני".

הוא נולד בוורשה למשפחה דלת אמצעים, נשר מבית הספר ועבד בעבודות פיזיות מזדמנות.
כשהיה רק בן 22, פרסם את קובץ סיפוריו הראשון והפך לכוכב עולה בשמי פולין. ספרו "היום השמיני בשבוע", עובד לסרט מצליח והביא לו פרסום גם במערב
השילוב של כתיבה חזקה וקשוחה, סגנון חיים של סקס, סיגריות ואלכוהול ודמיון פיזי מרשים לכוכב ההוליוודי הגדול, הפכו אותו ל"ילד הרע" של הספרות הפולנית ולסמלו של הדור הצעיר והלא-קונפורמיסטי.
ספרו "היום השמיני בשבוע", עובד לסרט מצליח והביא לו פרסום גם במערב

הוא לא היסס למתוח ביקורת על השלטון הקומוניסטי והפך עד מהרה לאישיות בלתי רצויה בעיניי השלטונות הפולנים. דרכונו נשלל ממנו והוא מצא את עצמו נע ונד בין מדינות מערב אירופה.

בשנת 1959 החליט חלאסקו משום מה להגר דווקא אל ארצנו הקטנטונת.
תל אביב של סוף תקופת הצנע לא הייתה בדיוק פריז-של-המזרח-התיכון. אבל היו לו כאן חברים טובים, שהעריצו אותו ואת כתיבתו עוד מימי וורשה.

הוא השתקע תחילה בתל אביב, שם היה אמור להיות כתב של העיתון "מעריב", מה שלא יצא לפועל. הוא היה שיכור רוב הזמן והתגורר במלון זול ברחוב אלנבי, שלמרבה האירוניה נקרא "מלון הניצחון".
בהמשך נדד חלאסקו בין ידידים ברחבי הארץ, ועבד בשלל עבודות זמניות חוקיות יותר ופחות. הוא עבד כפועל במפעל עמצור בהרצליה, ירד לאילת, והתגלגל גם לקיבוצים גן-שמואל ונצר סירני. בכל מקום אליו הגיע בחורות נפלו לרגליו. בנצר סירני הוא כמעט והתחתן עם אהובתו אסתר. אבל הוריה התנגדו וגם אשתו החוקית, שחקנית גרמנייה, לא התלהבה.

העיתונות העברית חגגה על ה"מציאה הלא כשרה" שנפלה לידיה והוא הפך לאייטם קבוע במדורי הרכילות.
כתבה אחת אשר פורסמה בעיתון העולם הזה, הרגיזה אותו במיוחד, והוא השיב לעורך: "נתחיל מהצטטה, אשר בה פתח כתבך את רשימתו: "כתיבה היא מקצוע נהדר, כמעט כמו שתיה". מעולם לא אמרתי זאת. פשוט, מפני שלדעתי השתיה היא הרבה יותר נעימה מכתיבה, דבר הידוע לכל אדם נבון, להוציא את כתבך."

חלאסקו כתב על חייו בישראל, וחלק מהסיפורים תורגמו לעברית ומופיעים בספר "להרוג את הכלב השני".
(הוצאת אסיה, 2018, בתרגום עילי הלפרן) הסיפורים של חלאסקו מספקים הצצה לישראל כפי שנראתה מבעד לעיניים זרות. ישראל של החלכאים והנדכאים, של הפושעים הקטנים והזונות שרק מנסים לשרוד. "המערב הפרוע של יוצאי השואה", כמו שכינה אותה חלאסקו.

"הטעות שלי הייתה שאהבתי את הארץ הזו מבלי שידעתי", הוא כותב, "את השדות האלה, שמסתחררים מעליהם סילוני מים כמו נוצות, את פרדסי התפוזים שמריחים כל כך נפלא עד שאתה פוחד להאמין שזה אמיתי... אני מאמין ששם נמצא אלוהים ושהוא אף פעם לא עזב את המקום הזה".

בתחילת שנות ה-60 עזב חלאסקו את ישראל וניסה את מזלו בארה"ב.
ב-14 ביוני 1969 הוא נמצא מת בדירת המפיק הגרמני שלו, כשלצדו בקבוק אלכוהול ריק ושתי אריזות של כדורי שינה. בכיסו נמצא כרטיס טיסה לישראל. הוא היה בן 35 בלבד. חלסקו נקבר בוורשה, בבית קברות קתולי, ולבקשת אמו נכתב על קברו "מרק חלסקו, סופר, חי חיים קצרים וכולם הפנו לו עורף". "כולם הפנו לו עורף" היה שם אחד מסיפוריו.

בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו בהרחבה מתוך המקורות הבאים:
-"וויסקי, זונות ומכות בתל אביב: הכוכב הפולני שהסעיר את "המערב הפרוע של יוצאי השואה"/ רונן טל, וויינט, 16.02.19
-"מרק חלסקו: ג'יימס דין בתל אביב,"/ מיכאל הנדלזץ, הארץ, 21 בינואר 2010
-פוסט בדף הפייסבוק של המכון הפולני Polish Institute Tel Aviv, 14/1/26
-"למדו ממני אהבת אדם: הסופר הפולני על כתבת "העולם הזה"", מארק חלאסקו, "העולם הזה".

"תמיד חשבתי כי גן העדן יהיה דומה לספרייה."
אמר הסופר ארגנטינאי הגדול חורחה לואיס בורחס.

הוא היה אנציקלופדיה מהלכת ובקיא באינספור שפות. כבר בגיל צעיר החל לאבד את מאור עיניו כתוצאה ממחלה תורשתית, אך זה לא הפריע לו להמשיך לכתוב ולנהל ספרייה.

התנגדותו לדיקטטורה של פרון גרמה לשלטון להתנכל לו, והוא הועבר מעבודתו כספרן לתפקיד של 'מפקח עופות, תרנגולים וארנבים בשוק העירוני' תפקיד שממנו התפטר מיד.
לאחר התפטרותו נשא בורחס נאום בפני אגודת הסופרים והמשוררים הארגנטינאית ובו אמר כי "דיקטטורות מקדמות דיכוי, דיקטטורות מקדמות כניעות, דיקטטורות מקדמות אכזריות, אך גרוע מכול – דיקטטורות מקדמות אידיוטיזם".

כאשר הואשם על ידי עיתון אנטישמי בהסתרת מוצאו היהודי (הוא לא היה יהודי), הגיב בורחס במאמר "Yo Judío", (אני, היהודי) בו כתב כי היה גאה להיות יהודי ולהשתייך לגזעו של שפינוזה.

עם נפילתו של משטר פרון, מונה בורחס למנהל הספרייה הלאומית של ארגנטינה, בתקופה זו התעוור חלקית:
"באיזשהו אופן הייתי אני המרכז של תשע מאות אלף ספרים בשפות שונות, ונוכחתי שאני בקושי מסוגל לפענח את הכתוב על הכריכות... שתי מתנות סותרות: ספרים רבים ולילה, ספרים וחוסר היכולת לקרוא אותם. [...]
החלטתי. אמרתי לעצמי: מכיוון שאיבדתי את העולם היקר של המראות, אני צריך ליצור משהו אחר. אני צריך ליצור את העתיד, משהו שיירש את העולם הנראה לעין, העולם שאיבדתי למעשה."
(מתוך: הרצאה על העיוורון שנשא בורחס בשנת 1977 בבואנוס איירס, תרגום: אורי פרויס)

בורחס כתב ספרות של רעיונות, מסות, שירה ובעיקר סיפורים קצרים ופנטסטיים והיה גם מתרגם פורה.
כבר בגיל 10 תרגם לספרדית את סיפורו הקצר של אוסקר ויילד 'הנסיך המאושר'.
הוא היה בדעה שהתרגום יכול לעלות באיכותו על היצירה המקורית, כך למשל תיאר שקרא בילדותו את הספר "דון קישוט" בתרגום לאנגלית, וכאשר קרא בהמשך חייו את המקור הספרדי, היה זה בעיניו העתק חיוור, או כמו שניסח זאת, "המקור אינו נאמן לתרגום".

בערב חג-המולד 1938, עלה חורחה לואיס בורחס במדרגות בחיפזון, ונתקל בראשו בחלון. הפצע הזדהם והוא כמעט ומת מהרעלת דם. לבסוף הובהל לבית החולים ונותח בראשו.
הוא חשש כי בעקבות פגיעת הראש לא יוכל להמשיך לחשוב ולכתוב, ומכיוון שפחד יותר מכל לגלות כי אינו מסוגל עוד לכתוב ביקורת, החליט לנסות סוג חדש של כתיבה, כדי שהאכזבה לא תהיה מוחלטת.
שם החל לכתוב סיפורים קצרים בז'אנרים חדשים שפיתח – הזיוף הספרותי וביקורת של יצירות דמיוניות.

סיפוריו מערבים את המציאות והבדיון ועוסקים בנושאים כאינסוף, מקור ושעתוק. הוא כותב על היקום כספרייה, על מראות ומבוכים. בורחס היה מועמד לפרס נובל פעמים רבות, אך מעולם לא זכה בו. בשנת 1971 הוענק לו פרס ירושלים, ובמסגרת זו ביקר בישראל.
בורחס נחשב לפורץ דרך ולמבשרה של הפריחה הגדולה בספרות אמריקה הלטינית באמצע המאה ה-20.

היום מציינים 40 שנה למותו של בורחס.
אנחנו מקווים כי הוא צדק, וכי גן העדן אכן דומה לספרייה.

האם קראתם מספריו? איך התוודעתם אל יצירתו? אילו סיפורים שלו אהובים עליכם במיוחד?

בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך וויקיפדיה

ברכות לסופרת הילדים ג'וליה דונלדסון שעוטרה היום בתואר אבירת המסדר הבריטי.
דיים ג'וליה דונלדסון ניצלה את מעמד הענקת התואר וקראה להגדלת תקציבי הספריות, כדי שכל ילדי הממלכה המאוחדת יזכו בהנאה שבקריאת ספרים.

הוריי דיים ג'וליה דונלדסון וסר טרופותי!!!

הרחובות מקריאים לאט - ספרו בתגובות אילו ספרי ילדים הקראתם לילדיכם השבוע,
(או סתם קראתם להנאתכם) ואילו ספרים הילדים קראו בעצמם.
אפשר ומומלץ לפרט ולציין גם את גילאי הקוראות והקוראים הצעירים.
מוזמנים גם לספר מה קניתם בשבוע הספר!

#הרחובותמקריאיםלאט

הספרייה, א' עד ת'/ ארווין יאלום
הפסיכיאטר והסופר ארווין יאלום שחוגג היום יומולדת 95. מספר על תפקיד הספרייה בחייו.

"בגיל 12, בתום מסע הפצרות ותחינות ממושך וקשה, הורי נכנעו וקנו לי ליום ההולדת אופני "אמריקן פלייר" אדומים ונוצצים. הייתי נודניק עיקש ובגיל מוקדם גיליתי טכניקה שאף פעם לא הכזיבה: ליצור קישור בין מושא החשק שלי ובין הלימודים. הורי לא ששו להוציא כסף על דברי הבל משום סוג שהוא, אבל כשהדבר נגע נגיעה קלה ביותר להשכלה - (עטים, נייר, סרגלי חישוב (זוכרים אותם?) וספרים, במיוחד ספרים – הם תרמו בשתי הידיים.

לכן, כשאמרתי להם שאשתמש באופניים כדי לבקר לעיתים קרובות יותר בספרייה הגדולה של וושינגטון בפינת רחוב 7 ו-K, הם לא יכלו לסרב לבקשתי.

אני מילאתי את הצד שלי בעסקה: כל יום שבת, ללא יוצא מהכלל, העמסתי את תאי האוכף העשויים חיקוי עור בששת הספרים (הגבלת הספרייה) שעיכלתי מאז השבת הקודמת, ויצאתי לרכיבה של ארבעים דקות לטובת ספרים חדשים.

הספרייה הפכה לביתי השני, ומדי שבת בשבתו ביליתי שם שעות רצופות. אחרי הצהריים הארוכים שימשו לתכלית כפולה: הספרייה חיברה אותי אל העולם הרחב יותר שאליו נכספתי, עולם של היסטוריה ותרבות ורעיונות, ובה בעת היא שיככה את דאגתם של הורי והעניקה להם את הסיפוק שבידיעה כי הנה הולידו תלמיד חכם. בנוסף, מנקודת המבט שלהם, ככל שביליתי זמן רב יותר בקריאה בין ד' אמות הרי זה משובח,
שכן השכונה שלנו הייתה מסוכנת. החנות של אבי ודירתנו בקומה השנייה שכנו באיזור דל הכנסה בוושינגטון התחתית. הרחובות שרצו אלימות, קטטות על רקע גזעי ושיכרות (שהרבה מהן הוצתו במשקאות מחנותו של אבי).

אולם הקבלה העצום בקומה הראשית של הספרייה הטיל יראת רוממות כה גבוהה עד שעברתי אותו על קצות האצבעות.
בדיוק במרכז הקומה הראשונה ניצבה כוננית כבירה שהכילה ביוגרפיות בסדר אלפביתי על פי הנושא.
רק אחרי שהקפתי אותה פעמים רבות מאוד, אזרתי אומץ לפנות אל הספרנית הידידותית ולבקש הנחיה.
ללא אומר היא היסתה אותי באצבע המורה מעל שפתיה והצביעה על גרם המדרגות הלולייני הגדול, העשוי שיש , שהוביל אל אגף הילדים בקומה השנייה, אליו השתייכתי.

מלא אכזבה מילאתי אחר הוראותיה, ואף על פי כן, בכל פעם שבאתי לספרייה, המשכתי להתמקד בכוננית הביוגרפיות, ובשלב מסוים פיתחתי תוכנית: אני אקרא ביוגרפיה אחת בשבוע, אפתח במי ששמם מתחיל בA-וכך עד סוף האלפבית.
פתחתי בהנרי ארמסטרונג, אלוף אגרוף במשקל קל משנות השלושים. מהאות B אני זוכר את חואן בלמונטה, המטדור המוכשר מתחילת המאה ה-19, ואת פרנסיס בייקון, המלומד מימי הרנסנס. ב-C מצאתי את טיי קוב, ב-E את תומס אדיסון, ב-G היו לו גריג והטי גרין ("המכשפה מוולסטריט"), וכן הלאה.

בקבוצת ה-J מצאתי את אדוארד ג'נר, שהפך לגיבור שלי מפני שחיסל את האבעבועות השחורות. בקבוצת ה-K פגשתי את ג'ינגיס חאן, ובמשך שבועות תהיתי אם ג'נר הציל נפשות רבות יותר מכפי שג'ינגיס חאן קטל. קבוצת ה-K הכילה גם את פול דה קריף, הביולוג מחבר ציידי החיידקים, שבהשפעתו קראתי ספרים רבים על העולם המיקרוסקופי; בשנה שאחרי כן עבדתי בסופי שבוע כמוזג משקאות קלים בדראגסטור "פיפלז" וחסכתי די כסף כדי לקנות מיקרוסקופ פליז מבריק, הנמצא ברשותי עד היום. ה-N הציעו לי את רד ניקולס, נגן החצוצרה, ושם התוודעתי גם לטיפוס משונה שנקרא פרידריך ניטשה.

אני נזכר שסיימתי את פרויקט הביוגרפיה שלי באות T, שם גיליתי את אלברט פייסון טרהון. בשבועות הבאים הסיחו את דעתי הספרים הרבים שכתב על כלבי הקולי, כמו לאד ולאסי. היום אני יודע שלא נגרם לי שום נזק מדפוס קריאה כה אקראי, שום נזק מעובדת היותי הילד היחיד בעולם בן העשר שידע הרבה כל כך על הטי גרין או על סם פאטש.

ובכל זאת, איזה בזבוז! נכספתי למבוגר כלשהו, לאיזה מורה דרך. במבט לאחור לבי נכמר היום על הנער הצעיר ההוא, הגלמוד, המבוהל והנחוש, ויש בי יראת כבוד על כך שאיכשהו פילס את דרכו באמצעות חינוכו העצמי, אף שהיה אקראי, נטול עידוד, דגמי חיקוי או הנחיה."

(מתוך: להיעשות אני: זיכרונותיו של פסיכיאטר/ ארווין יאלום, כנרת, 2018. תרגום: שרה ריפין)

תודה רבה ליעל גלזנר שהכירה לנו את הספר.

שרשור פתיחות - שרשרו את הפתיחה של הספר שאתם קוראים וקוראות עכשיו.
אל תכתבו את שמו, כדי שהאחרים יוכלו לנחש.

*אם אתם רוצים, תוסיפו את שם הספר שלכם בסוף אחרי כמה שורות של enter,
לטובת מי שהפתיחה סקרנה אותו.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹשֵׁב בַּלּוֹבִּי שֶׁל הָ"רִיץ"
וְלֹא יָכוֹל לִכְלֹא אֶת כָּל אַהֲבָתְךָ,
וּכְמוֹ בַּצִּיּוּרִים שֶׁל דֵּיְוִיד הוֹקְנִי, שְׁפְּרִיץ
בּוֹקֵעַ כְּמוֹ תַּנִּין מֵעֹמֶק הַבְּרֵכָה.

(מתוך השיר: ריץ/ דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

הצייר דייויד הוקני, הלך לעולמו בגיל 88.
ביום של מצעד הגאווה.

Dory Manor

בתמונה: Portrait of an Artist (Pool with Two Figures