הפנתרות הוורודות

Reut Sharabani

אני פחות מאלו שכותבות ברשת הנוראית הזו בדרך כלל, אבל בעקבות הפסיקה התקדימית בבריטניה נגד נשים שאינן סיסג׳נדריות, אני מרגישה צורך לחלוק כמה דברים שאני מרגישה:

ראשית, חשוב לי שתדעי שזה לא חדש.

התרבות, שקברה אנשים כמוני וכמוך בפחד ובשנאה עצמית במשך מאות ואלפי שנים, ממשיכה להתנכל לנו, לנסות להפחיד אותנו עד שנחזור להתחבא. הרגל עתיק. רוב האנשים שאינם סיסג'נדרים שאני מכירה עדיין חיים בארון, בדיוק בגלל הטרור שמופעל עלינו בשם העליונות הסיסג'נדרית.

תמיד מעורר חלחלה לראות כיצד משתמשים בשיח ליברלי נגדנו (מה לשמרנים ולזכויות נשים?), אך זה גם חושף כמה נואש הוא קרב המאסף שלהם, עד כדי ויתור על השפה שלהם עצמם כדי לזנב בנו.

כשחברות שואלות אותי: "את מפחדת?", אני מחלקת את התשובה לשני חלקים:

ברמה האישית? כן. מאוד.

אני יודעת שאף פעם לא אקבל הזדמנות שווה באמת. אני יודעת שבעת צרה, מעטים יראו בי משהו מעבר לזהות הטרנסית שלי ושיש אנשים שרק מחכים להזדמנות לפגוע בי. פסיקות מסוג זה נותנות להם עוד כוח. אולי זה נשמע פרנואידי לאדם הממוצע, שאין לו מושג כמה אלימות נשים כמוני חוות מדי יום, אבל זו המציאות. כל אישה שדיברה עם גבר על הפחד ללכת ברחוב בלילה ודאי תוכל להבין. עבורנו כל אינטראקציה מקרית היא הזדמנות לפגוע בנו.

בעבודה הקודמת שלי, באחד הימים הראשונים, המאבטח ברכבת ישראל לא נתן לי להיכנס לתחנה. הוא אמר "תראה לי את התיק", וכשתיקנתי אותו ל-"תראי", ענה לי: "אין לי סבלנות לאנשים כמוך" ולא נתן לי להיכנס. המאבטחת שעמדה ליד השיקוף התגלגלה מצחוק. שניהם, אגב, הם רק הסיפור הקטן. הסיפור הגדול הוא שכשישבתי שם על הרצפה לפני הבדיקה ובכיתי, מפחדת שיפטרו אותי כשכל רצוני היה רק להגיע לעבודה, לאף אחד (אבל ממש לאף אחד) לא היה אכפת. גם לאלו שראו את ההתרחשות וגם אלו שעברו שם לאחר מכן וראו אותי.

אני יודעת שהתהום קרובה. אני יודעת כמה היא עמוקה. אני יודעת כמה המאבק הזה בודד. אז כן, אני מפחדת. אבל אני גם חיה. ונשבעת שבמשך עשורים פינטזתי על החיים שעכשיו יש לי. אז כבר ניצחתי מזמן. גם אם מחר אמות.

ברמה החברתית? לא. אין בי טיפת פחד.

באותה מידה השופט הבריטי (״הלורד הודג׳״, לא ממציאה את השיט הזה) שפסק שאני לא אישה יכול היה לטעון שהשמש לא קיימת. זה היה משנה משהו? השמש נעלמת כי איזה לורד בריטי החליט? זה מזיז לשמש?

היינו פה תמיד ונישאר פה תמיד. אמנם רבים מאיתנו חווים בזמנים שונים מספיק טרור כדי להתחבא, אך את מי שאנחנו אי אפשר למחוק. אנחנו חלק מהמגוון האנושי הטבעי, והדרך היחידה להיפטר מאיתנו היא להיפטר מהאנושות עצמה. וכשאחשוש באמת ברמה הזו – אני מניחה שגם אותו בומר נפוח כבר יהיה מודאג.

לא מזמן מישהי שחיכיתי איתה בתור לבדיקה סיפרה לי שיש לה אחיין (טעות במקור) שהוא "כמוני". הם לא יודעים מה לעשות, ואמא שלו לא "מקבלת דברים כאלו", אז הם בנתק כבר זמן רב. אמרתי לה: "תגידי לאחותך שאו שתהיה לה בת שמחה או שתהיה לה בת עצובה, אבל מה שבטוח – יש לה בת."

אם את קוראת את זה ומרגישה פחד, דעי שאת לא לבד, שגם אני מפחדת. עבורי, להיזכר באנשים שאוהבים אותי וגם להתמיד בשגרה שלי מאוד עוזר. לשים את הדברים בפרספקטיבה, לשאול את עצמי: "האם בכלל אזכור את זה בעוד שנה? בעוד חמש? בעוד עשר?" גם עוזר מאוד.

הם לא יפסיקו להילחם בנו בתקופת חיינו, וזו באמת הרגשה נוראית כי אנחנו סתם מנסות לחיות. אבל לא משנה כמה יצליחו לפגוע בנו או לעורר שנאה נגדנו – הם לא יכולים לנצח. לא משנה מה יעשו אנחנו היינו פה לפני אלף שנה ונהיה פה עוד אלף שנה. כמו השמש. והם שימשיכו לפסוק.

Don't tell me to stop
Tell the rain not to drop
Tell the wind not to blow
Because you said so

Tell the sun not to shine
Not to get up this time
Let it fall by the way
But don't leave me where I lay down

תרימו לפנתרה האלופה שלנו רעות נגר

לאחר שנבחרה למועצת העיר תל אביב יפו בבחירות האחרונות מונתה רעות לתפקיד מחזיקת תיק החדשנות והטכנולוגיה ובנוסף תוביל את תחום הגאווה. הפנתרה הלוחמת שפעילה בקהילה ועושה כלכך הרבה למען הנראות והזכויות שלנו תוכל להשפיע ולפעול למען הקהילה מתוך מסדרונות העירייה. 

רעות אהובה שלנו אנחנו כלכך גאות בך ונמשיך לעבוד יחד למען עתיד יותר טוב יותר לכולנו.

היי שבת שלום!
לצורך פרויקט אקטיביסטי -
מי מחברותיי התחתנה בחו״ל?
דברו אליי בתגובות

Mich Kowalski

כבר עברו מעל 13 שנים מאז שהלכתי לברנוער לבלות עם חברים וחוויתי בפעם הראשונה הומופוביה אלימה, כזאת שהורגת. לצערי זה משהו שאנחנו תמיד קצת יודעים - מהרגע שהבנו שיש לנו זהות ״לא סטרייטית״, מזעזעת אותנו גם ההבנה שהעולם הופך באחת להיות מקום מפחיד, מקום לא בטוח. ובכל זאת להיות שם, מוקף בסירנות ובדם, הופך את הכל למוחשי בצורה שהנפש לא תופסת.

עברו 13 שנים מאז אותן יריות שהרגו לי חברים, צילקו לי את הנפש בצורה שעדיין גובה התמודדות לצערי, והפכו את הפחד הזה לממשי. לתמידי. כבר לא רק ״בחלק האחורי של הראש״ אלא אשכרה במציאות. זאת ההבנה הזו שאף סטרייט מעולם לא נרצח כי הוא סטרייט, אבל הומו, טרנסית, בי, לסבית או כל קוויר: כולנו פה בסכנת חיים.

אם זה נשמע לכם דרמטי, אולי אפילו חסר פרופורציות, כנראה שאתם סטרייטים. כי אתם שומעים על זה ככה מדי פעם, כשזה בחדשות. תופעה מצערת אמנם, אבל מה כבר ההיקף שלה? גם אם אולי ״הפעם זה באמת נורא״. או ש״אני נגד המצעד שלכם, לא צריך להחצין, אבל גם לא צריך לרצוח, זה כבר מוגזם״.

מה שאתם לא יודעים, זה שאתם לא שם בכל פעם ש״רק״ מציקים לי ברחוב ואני מודה לאלוהים שזה לא נגמר בתקיפה. אתם לא שם כש״רק״ מקללים את הלסבית שהעזה להביע אהבה. אתם לא שם כשעוד חברה טרנסית התייאשה מהעולם האלים הזה והחליטה לשים לו סוף (במקרה או שלא זה קורה בדיוק בתאריך שבו אנחנו מציינות את יום הזיכרון של הקהילה הטרנסג׳נדרית).

והנה הגיע הטבח הכל כך נוראי הזה בקולורדו ופשוט החזיר אותי מיד לאותה נקודה מצמררת בזמן. גם אני הייתי אז בחור צעיר שרק רצה לבלות. גם אני הייתי צריך לחפש את המקומות שיהיו לי בית וארגיש בהם מוגן ושייך, כי כל כך הרבה מקומות לא הרגישו ככה. גם את הערב שלי קטעה מפלצת עם נשק ומאז שום דבר כבר לא ירגיש תמים.

אם אתן לא להטב״קיות, לא קרובים באמת לא.נשים מהקהילה - פשוט לא תבינו. לא תבינו שהאירוע אתמול הוא לא רק עוד אירוע ירי, פשוט כי אי אפשר לנתק אותו מהתמונה השלמה. אלימות כלפי הקהילה קורית כל הזמן ובכל מקום- לא רק איפה שיש ירי, לא רק איפה שיש מוות, לא רק איפה שיש כותרות.

הפיגוע אתמול הוא גם אלה שהיו בארון ועכשיו נאלצים לספר למשפחות שלהם על הזהות שלהם ממיטת בית החולים, או שכבר לא יוכלו לספר בכלל; הפיגוע אתמול הוא גם נרצחת טרנסית שהתקשורת תפרסם את השם הקודם שלה, זה שכל כך ביקשה שלא ישתמשו בו יותר; הפיגוע אתמול הוא גם הומואים שזקוקים למנות דם וחברים שלהם לא יכולים לתרום להם כי הממסד הרפואי הוא להט״בפובי להחריד; הפיגוע אתמול הוא גם ההומו הנשי שזו הפעם המאה שהוא חווה אלימות, ועוד פעם אחת זה כל מה שהיה צריך בשביל לשבור אותו; הפיגוע אתמול זו גם הנערה שראתה את אח שלה כותב טוקבק ״מגיע להומואים האלה״ ותקעו לה עוד מסמר בארון הכל כך מנוכר שבו היא חיה. הפיגוע אתמול זה גם אני - אפילו שמעולם לא הייתי בקולורדו.

ירי רצחני בארצות הברית אלו לא חדשות נדירות לצערנו, יש בעולם הזה הרבה זוועות, אבל אם אתם סטרייטים את חלקן לא תכירו לעולם. מזלכם.

והכי עצוב, שאת כל הטקסט הזה בכלל כתבתי לפני 6 שנים, אחרי הירי במועדון הפולס בפלורידה. כל מה שיניתי הם ציוני הזמן. לא רק שהטקסט הזה נשאר רלוונטי, הוא אפילו הפך ליותר רלוונטי. קיבלנו יותר מדי תזכורות לכך בתקופה האחרונה. וגם הפעם, היום הלב שלנו אולי שבור אבל מחר נקום ונזכור שמעט אור דוחה הרבה מן החושך. נמשיך להיאבק, להיות הקהילה הכי צבעונית בעולם, ובעיקר לאהוב את עצמנו, פשוט ככה, כי לנו ברור שבעולם הזה ניצחה מי שלא נכנעה לשנאה. יהי זכרם.ן ברוך. 🏳️‍🌈

לפני שלוש שנים יצאנו לרחובות במחאה על האפליה.
ביום שני היינו 20
ביום רביעי היינו 400
בשבוע שאחרי, ביום ראשון היינו 7000 בצהרים בדרום ת"א בצעדה הטרנסית, ובאותו הערב היינו 100,000 בכיכר רבין.

היום אנחנו נחגוג את הנצחון הזה.
את ביטול האפליה בחוק בזכות העתירה בבג"ץ של ארד-פנקס

המחאה שלנו רחוקה מלהסתיים והמאבק עוד לפנינו.
מחר נחזור להאבק עד שלא תשאר אבן אחת בחומת האפליה.
שיוויון זכויות מלא ולא פחות.

ביבי חתם על הסכם עודפים עם מפלגת נעם, בן גביר וסמוטריץ.
הוא אחראי במו ידיו להכניס את ההומופובים המתועבים ביותר לכנסת.
עכשיו איפה Amir Ohana - אמיר אוחנה ו גאווה בליכוד?

🏳️‍🌈❤️

תלו דגלי גאווה מחוץ לחלונות, גם אם אתם לא חלק מהקהילה הגאה בשעת לילה לא מאוחרת הסתובבו נערים ברחוב והתחילו לצעוק אל עבר החלון הגדול והפתוח שלנו: "תורידו ת'דגל! תתביישו! פה זה לא תל אביב!" | אני יודע שאנשים שונאים שאני מראה את מי ...